סיפור חיים - סיפורה של אילה לזר

" במהלך תקופה ארוכה ניסתה אמא לשכנע את הפע ילים לעזור גם לנו , למשפחה שלנו אך . המארגנים דחו אותה שוב ושוב. לא הי ו לה סכומי הכסף .ם הנדרשי אך אמא לא וויתרה . לבסוף הציעו לה להצטרף לאחת הקבוצות. ואולם, אחותה שרה חששה מאד ממלכודות ושכנעה את אמא שלי לא לסכן את כולם ביחד. היא הציעה שנתפצל : אמא ת י קח אותי, הקטנה ביותר , הזקוקה להשגחה ולש מירה מיוחדת בדרך הקשה והמסוכנת. כאשר נגיע למקום מבטחים ניצור י קשר א תה, עם שרה, והיא תצא עם שני הילדים הגדולים ותלך בעקבותינו. בלב כבד, כי עד אז נתנה אמא לתחושותיה להוביל אותה, הסכימה אמא בכל זאת לתוכנית זו, כי בדברי אחותה היה ה רב. גיון י יצאנו ולמרות , תקלות ה קשיים ו ה הדרך עברה בשלום. ההודעה על כך הועברה לשרה, אך אבוי, הגטו חוסל לפני שאחותי, אחי והדודה שרה הצליחו לצאת ממנו ה! ם נשלחו עם אחרוני יהודי בוכניה לאושוויץ.

שתינו

י שרה ה יתה אישה צעירה, בשנות העשרים שלה ויכלה להינצל אפילו שם במ חנה המוות. אך היא בחרה ללכת אל המוות במש רפות עם שני הילדים שהופקדו בידיה...

לפי עדותו של קרוב משפחה ששרד ופגש את אמא לאחר המלחמה אמרה שרה: 'איך אוכל להסתכל בעיני אחותי אם אציל את עצמי ואתן לילדיה להירצח ! ". '

"כל חייה", אומרת אי לה בכאב ובאנחה כבדה "ייסרה אמא את עצמה שלא הצליחה להציל את שני ילדיה והתאבלה מרות על אובדנם".

לאחר בריחתן הסתתרו א ילה ואמה אצל משפחות נוצריות, פעמים רבות בנפרד, עד לבואן לבודפשט. היו להן מסמכי זהות מזו י יפים שהעידו שהן פולניות נוצריות.

עד לפלישת הצבא הנאצי להונגריה, -ב 19 מרץ ב למסמכים אלו. הג'וינט וארגונים שונים בהם גם הדיפלומט השוודי ראול וולנברג ואנשיו , הושיטו עזרה לפליטים שהגיעו מפולין בדרכים שונות. 1944 ,הן כמעט ולא נ אילה זוכרת דיבורים על כך ש גם יהודי בודפשט השתתפו באירוח הפליטים , לרוב ביד פתוחה וברצון. הם אבל לא היו מוכנים להקשיב לאזהרות ול עצות של הפליטים , שניסו לשכנע אותם להתכונן לימים הרעים שעלולים להגיע גם להונגריה , עם הימשכות הקרבות והכיבושים של הגרמנים. הם היו בטוחים שהממשלה ההונגרית והציבור ההונגרי הנוצרי לא יאפשרו לכוחות הרשע הנאצים להזיק . להם א ילה ואמה המשיכו לנדוד אחרי הכיבוש הגרמנ י והגיעו לבסוף לרומניה. שם שוחררו על ידי כוחות האדום הרוסי. בקיץ 1945 חזרו לפולין, לקרקוב. שם פגשו מספר קרובי משפחה שהצליחו , לשרוד כל אחד והנס שלו, כל אחד וסיפורו, אך גם כל אחד והכאב הנורא שהוא נושא עמו.

זקקו

הצבא

אילה מספרת : "אמא נסעה ליורדנוב להתחקות אחר גורלו של אבא ואולי להבין מה קרה לו. אך , לצערה הגדול לא קיבלה תשובות ברורות. מתקופה זו כבר יש לי ז י כרונות משלי. אני זוכרת שאחר כך היא נסעה לעיירת הולדתה ז'מיגרוד . תושבי המקום , שזכרו אותה היטב הובילו אותה ליער, לקבר , אחים בו טמונים יותר מ - 1200 מ יהודי המקום ומן הכפרים והעיירות בסביבה. ביניהם גם הורי אמי ו אחיה יצחק -

לייזר."

כאן המקום לספר כי ב"מסע השורשים" שאילה ורזי בעלה ערכו בשנת 1988 ל הגיעו ז'מיגרוד, ו פגשו שם פולני מבוגר בן המקום. הוא לקח אותם לדירתו ושם הראה להם את תחביבו: איסוף תמונות של יהוד ים מלפני הכיבוש הגרמני. הם ראו שם עשרות רבות של תמונות.

7