סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
לא הגעתי ממשפחה גדולה ומאחר ושני אחיי נספו בשואה, חשתי שאני היחידה שנותרה להמשיך את השושלת. היום יש לי כבר שישה נינים, נכדים וילדים. אנחנו משפחה גדולה ומלוכדת, וכולם נוכחים האחד בשביל השני. משפחתי היא העוגן בחיי ומקור גאוותי העיקרי. כשאני מתבוננת בשושלת המפוארת שהקמתי עם אלי בעלי, אני מתמלאת גאווה ותחושה של משמעות עמוקה. אני אוהבת להיות פעילה ומרגישה חיונית ומלאת חיים בזכות זה. אם אפסיק להרגיש חיונית בחיי, יחרה לי הדבר מאד. לכן אני ממשיכה לעבוד עם אפי בחנות ולטפל בגינה היפה בביתי. בעיקר בימות הקיץ, אני מקפידה לשבת מדי ערב בגינה שלנו ולשאוף מהאוויר הצלול ומהרוח הנעימה שנושבת בה. השעות האלה מרגיעות אותי, ומעניקות לי זמן התכנסות איכותי ושקט עם עצמי.
אלי איננו בקו הבריאות בשנים האחרונות, וסובל מדמנציה קשה, דבר שמעציב אותי מאד. הטיפול בו לאקל לי ולעיתיםאני נתקפת ברגשותקשים. עם זאת, חיינו חיים מלאים וטובים, ובעיקר הקמנו משפחה לתפארת. אני מרגישה שילדיי המשיכו את מורשתנו בחינוך, בערכים ובאהבת האדם שלהם. אני מצפה בתקווה לעוד שנים רבות של קירבה.
מדי שנה עורכים טקס לזכרם של ניצולי השואה ב"בית יהדות ווהלין" שבגבעתיים. אני נמנעת מלהגיע לשם משום שאני חשה כי נעשה עוול גדול
101
Made with FlippingBook - Online catalogs