סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

לזכרו של אחי, שמוליק. שמוליק היה אחד מהאנשים בעלי התושייה, אומץ הלב והאהבה בקבוצה שלנו, ואנשים רבים חבים לו את חייהם. עם זאת בטקסים לא מזכירים את שמו, ואני מתמלאת זעם רב על כך ונמנעת מלהגיע אל המעמד. ספר זה נכתב בכדי שישמש כעדות חיה עבור ילדיי, נכדיי וניניי האהובים, המהווים את מקור גאוותי ואת תחושת הניצחון שלי- ניצחון של הקמת בית לתפארת במדינת ישראל.

מקולה של הבת, לאה: את ימי ילדותי אני זוכרת כמאושרים, אושר שחוויתי בעיקר בזכותך - אימא. גם בתקופות של משברים כלכליים דאגת תמיד לשמח את ליבנו במאכלים אהובים, במתנות קטנות ובסיפורים שנהגת לספר לנו. חלקם של הסיפורים שסיפרת היו על ימי ילדותך, אלה הטובים והיפים יותר, ופחות על אלה המפחידים ומלאי הסבל ואי הוודאות. ביתנו היה תמיד פתוח לכולם ואנשים רבים פקדו אותו כמעט בכל שעה. אני זוכרת ארוחות חג גדולות, טיולים משותפים בארץ ורגעים רבים של שמחה, חום וחדווה. באחת החופשות שלנו, בימות הקיץ, נסענו אפי, את ואני, לצפת, לדירת גג קטנה ששכרת עבורנו. בדירת הגג המקסימה הזו בילינו במשך כל חופשת הקיץ, כשבימים היית לוקחת אותנו אל "גן המצודה" בעיר, ושם היית משחקת איתנו ועורכת לנו פיקניקים בטבע. אבא היה מצטרף אלינו בסופי השבוע ומבלה איתנו בצפת את השבת. בשנים שלאחר מכן, בתקופה בה

102