סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

חברות שלי אהבו להגיע אלי הביתה משום שאימא הייתה מכינה עוגיות נפלאות עם מיץ ותה, ואחי שמוליק נהג לעשות להן "קרוסלה". אם היה צריך ללכת למכולת, היה שמוליק מתנדב מיד. אני הייתי ה"פרינססה" בבית, וידעתי לנצל את מעמדי כילדה הקטנה. הייתי ילדה רזה וקטנה, קצת מניפולטיבית, קלאפטע. אימא תמיד דאגה שאוכל כי הייתי מאד רזה, ואני דרשתי תשלום עבור ה"שירות". לעיתים הייתי מסרבת לבוא לשולחן האוכל, ורק כשכולם כבר סיימו לאכול ופינו את השולחן, הייתי מבקשת לאכול. כך נאלצו כולם לערוך שוב את השולחן ולעשות את עצמם אוכלים. בפעמים אחרות הייתי אומרת לאימא "עכשיו בא לי לביבות כאלה.." ואימא הייתה רצה מיד למטבח להכין לי משום ששמחה שסוף סוף אני מסכימה לאכול. כשהייתה מגישה לי את הלביבות, הייתי מסרבת לאכול. "כבר לא בא לי" הייתי אומרת לאימא המסכנה. לאמי הייתה ערוגה בחצר שנהגה לגדל בה בצל ירוק, פטרוזיליה, שמיר ועוד, וכל השכנים באו להתכבד מהדברים שגידלה. עם הזמן לקחתי לי פינה מהגינה הזאת והכרזתי עליה כשלי. אימא הייתה אומרת שהירקות בגינה שלי גדלים טוב יותר. בילדותי לא אהבתי לשחק כשאר הבנות בבובות, אלא נמשכתי יותר לשחק עם הבנים בחיילים, במארבים ובקרבות. אני זוכרת שאהבתי גם לדמות שאני בעלת חנות משלי, כזו שמוכרת קמח וסוכר שהכנתי מחול לבן ומ"קקאו" עשוי מאבקה של לבנים אדומות. את אבקת הלבנים השגתי באמצעות ריסוק של קיר לבנים שהיה בביתנו. רב השכנים שלי היו בנים והם בדרך כלל לא ששו שאצטרף אליהם, אבל אני ידעתי להשיג את מבוקשי ואיימתי שאלשין עליהם שהם גונבים תפוחים אם לא ירשו לי להצטרף. אני זוכרת שהיה לנו משחק כזה, שמכניסים מקל ארוך עם מסמר בקצהו אל המרתף של השכנים, ובמסמר היו נתפסים התפוחים. לכידת התפוחים העניקה לנו עונג רב, הן משום שהיו טעימים להפליא, והן משום חדוות מעשה הקונדס שלנו.

15

Made with FlippingBook - Online catalogs