סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
כפעם בחודש התקיים בשומסק שוק בו מכרו פרות, סוסים ומכל הבא ליד. השוק התקיים בכיכר המרכזית של העיר וכולנו הלכנו לשם בכדי למכור ולקנות מצרכים. באחד הימים, בעודי מבקרת בשוק, פגשתי את אביו של אחד מחבריי ללימודים, שהתגורר בצד השני של הנהר, בעיר בה התגוררה משפחתי. ההתרגשות שחשתי למראהו של האיש הזה סימנה את געגועי העזים הביתה. ביקשתי ממנו שייקח אותי איתו הביתה והוא הבטיח לעזור לי. נפגשנו בשעה חמש אחה"צ באותו היום, כשאני לבושה, בהוראתו, לאוסטראה שבתי לפנות ערב, לאחר כשמונה חדשים של היעדרות. לראשונה נדהמתי ממראה העיר שכמעט ולא הכרתי: האזור כולו היה הרוס, בתים נשרפו ומשפחות שלמות נהרגו. כשראיתי שבית משפחתי עומד איתן ללא פגע חשתי הקלה עצומה. אני זוכרת את נשימת הרווחה ששאפתי לריאותיי באותם רגעים. המשפחה שלי לא ידעה שאני עומדת לשוב הביתה משום שבימים ההם לא היו טלפונים או אמצעים נוחים אחרים לתקשר. דפקתי על דלת ביתנו- בימים ההם, ימי המלחמה, דפיקות בדלת בשעות הערב היו סימן לרעות. אימא שאלה בפחד מעבר לדלת "מי שם?". אמרתי "זאת אני, גיטל'ה"! ומיד יכולתי לשמוע מעבר לדלת את הלמות השמחה שבקעו מליבה. היא פתחה את הדלת מיד והתנפלה עלי בחיבוקים. אחותי הקטנה, שיינדל'ה, שכשעזבתי את הבית הייתה בת שישה חודשים, כבר הלכה ודיברה. היא הגיבה אלי בחשדנות ובחשש כשפגשה אותי משום שלא זכרה או הכירה אותי. אני זוכרת שבערב ההוא הגישה לי אימא כוס תה עם כפית, ואני אמרתי לה שאינני מכירה את הכפית הזו. אימא קפצה עלי בנשיקה: "טוב שחזרת גיטל'ה", צחקה, "פתרת לנו את התעלומה!". מסתבר שאימא והשכנה התבלבלו בין הכפיות ולא ידעו איזו כפית שייכת כאחת מן הנשים המקומיות. את הגבול עברנו ללא בעיה.
20
Made with FlippingBook - Online catalogs