סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

למי. על אף שעברו כבר שמונה חדשים מאז הייתי בבית, זכרוני נותר איתן. בינתיים נודע לי שבזמן שעזבתי את בית דודתי בשומסק, התפשטה בעיר מגיפת טיפוס שהרגה מאות אנשים. ראש העיר הרחום, שכיהן בתפקיד בימי ביקורי שם, פוטר מתפקידו ורבים מהיהודים נכלאו בגטאות. זו לא תהיה הפעם האחרונה שהמזל יאיר לי פנים ואמצא עצמי, בכוחו של חסד לא נודע, בצד הנכון... זמן קצר לאחר מכן, מסלימה המלחמה והעיר שלנו הופכת לגטו. ובזמן הזה אי אפשר להשיג אוכל והרעב בכל פינה. אני זוכרת ששיינדל'ה לא אהבה לאכול את הקשה של הלחם ואימא הייתה מורידה אותו בשבילה. כשהתחיל להיות מחסור בלחם הסכימה שיינדל'ה לאכול עם הקשה. אחר כך, בימי המחסור הקשים, כשרצתה שיינדל'ה עוגה ואמרו לה שאין, הסכימה לאכול רק את הקשה של הלחם במקום. עם זאת, מצבה של משפחתי היה יחסית טוב, בעיקר בזכות חברו הזגג של שמוליק, שניתן לו היתר חופשי להסתובב בעיר ולהתקין זגוגיות בחלונות שנשברו, רובם של קציני משטרה וצבא. הוא לקח את אחי שישמש לו כעוזר, וכך נהנה גם שמוליק מהיתר להסתובב חופשי ברחובות העיר ולהשיג לנו מזון. בזמן הזה יהודים רבים מוצאים אל הבור ונורים שם. אנחנו היינו אחת מהמשפחות היחידות שנותרו שלמות. עם זאת, ידענו ששלומנו איננו מובטח לאורך זמן וחיינו התנהלו סביב דריכות ומתיחות כל הזמן. הייתה זו מתיחות שהורגשה באוויר אותו נשמנו, וידענו כי כל רגע עשוי להיות הרגע האחרון שלנו יחד. בינתיים הכין שמוליק מקום מסתור בצידה השני של חצר הבית שלנו, במחסן ששימש אותנו לאחסון מזון בימות החורף. הוא חפר שוחה באדמה ועליו הניח עצים ועלים למסווה. בבור הזה יכלו להתחבא כארבעה אנשים בצפיפות. בנוסף, צמוד לביתנו, בצידה השני של החצר, שכן בית כנסת,

21

Made with FlippingBook - Online catalogs