סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
שבקומתו השנייה הייתה עזרת הנשים, חדר חשוך ומבודד משאר המבנה. בחדר הזה בנה שמוליק קיר אבנים גדול מאחוריו היה ניתן להסתתר, ואל המקום הזה היה עולה מפעם לפעם בכדי לעשן. אני זוכרת שכשלא הסכים שאצטרף אליו לעזרת הנשים הייתי מאיימת שאלשין עליו לאמי. החדר הזה במעלה בית הכנסת הציל אותנו פעמים רבות כשהגיעו הגרמנים לסיור ואספו עוד ועוד יהודים כדי להוציא אותם להורג. באחד הימים של חודש נובמבר, בהיותי בת שתיים עשרה, הודיעו לנו כי סוגרים את הכניסה לעיר שלנו, ושעל כל היהודים להתאסף ולהגיע למקום מסוים עד השעה אחת עשרה. כולם ידעו מיד את משמעותה של הגזירה הזו: גזירת מוות מיידית. שמוליק הציע שנברח, אבל אימא לא הסכימה, בעיקר כי שיינדל'ה הייתה קטנה מדי, בסך הכול בת שנתיים וחצי, ואימא פחדה שלא תעמוד בתלאות הדרך. במקום לברוח התחבאנו, אימא, שיינדל'ה ואני, ברכה דודתי ושתי בנותיה, בשוחה שחפר שמוליק על יד המחסן שבחצר הבית שלנו. צמוד אלינו היה שער ראשי של הגטו בו התמקמו חיילים גרמניים. לרוע המזל, היה זה חודש נובמבר בו הירח מלא וגם בערבים היה אור יום. כך קרה שכמעט ולא יכולנו לצאת מהבור משום שהגרמנים היו רואים את הצל שלנו ומגלים את מקום המצאנו. אני זוכרת את הצפיפות והמחנק הגדולים של הבור הזה, ואותי שוכבת על הרצפה מתחת לרגליהם של כולם. שיינדל'ה, אחותי הקטנה, לא הבינה מדוע אנו נאלצים להצטופף בבור החשוך והמחניק וניסתה לדדות כמה פעמים אל הבית המרכזי בו גרנו. באחת הפעמים, כשהגיעה שיינדל'ה אל השער, פגשה בחייל הונגרי שהביט בה במבט מאיים וביצע הבעות עם אצבעות ידיו בנוסח אלה שעושים כדי להזהיר אדם. שיינדל'ה נבהלה מהחייל ההונגרי, ומאותו יום בכל פעם שבכתה ולא הסכימה להיכנס אל הבור, נאלצנו להזכיר לה אותו. שיינדל'ה הייתה מתרצה מיד וחוזרת אל הבור.
בזמן הזה, אבי ושמוליק התחבאו מאחורי הקיר שבנה שמוליק
22
Made with FlippingBook - Online catalogs