סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

בעזרת הנשים בבית הכנסת. בין בית הכנסת למחסן ביתנו הייתה חצר גדולה ויפה, ומדי פעם נאלצנו לעבור דרכה כדי להגיע אחד לשני. שמוליק היה עובר בלילות בין הבתים הריקים, מוצא שיירי מזון ומביא אלינו. כך שרדנו במשך שבועיים.

בית הכנסת הגדול

באחד הלילות, היה זה לילה בהיר וקר, החלה אחת הנשים שהתחבאה על יד הבית שלנו להשתגע ולצרוח בקולי קולות. הצעקות הזעיקו את החיילים הגרמנים: אני זוכרת קול מגפיים קשות עם מסמרים בסולייתם. אני תמיד הייתי זריזת רגליים ומהירת תגובה, וכששמעתי את הגרמנים מגיעים הספקתי לחצות את המגרש ואת החצר ולהגיע עד המקום ששמוליק ואבא הסתתרו בו. מאחר והגרמנים כבר נכנסו לשטח שלנו, אבא ושמוליק לא יכלו להכניס אותי ממש פנימה אל תוך המחבוא, וכך נשארתי עומדת בבוידעם, על היד הקיר, נושמת בשקט ומקפידה שלא לזוז. הגרמנים הגיעו אל הבית המרכזי וירו בו במקום באישה שהתפרעה. לאחר מכן שמענו אותם מגיעים אל הבור שבו התחבאו אימא ושיינדל'ה, דודתי ברכה ושתי בנותיה: שרה ודוצי. זו הייתה דילמה בלתי נתפסת- ידענו שאם נרד לשם ייקחו גם אותנו, ומצד שני בער בנו האינסטינקט לנסות להציל אותן.

23

Made with FlippingBook - Online catalogs