סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

אבל נשארנו לעמוד במקומנו, חסרי אונים, כשאנחנו שומעים את החיילים לוקחים אותן. אני זוכרת את אורכן של הדקות האלה, את התחושות הקשות שבלתי ניתנות לתיאור במילים. אני זוכרת את הדם שרתח בעורקיי ואת נשימותיי הכבדות. אני זוכרת את אימא משמיעה קולות של שיעול בכדי לומר לנו שלום...

24

Made with FlippingBook - Online catalogs