סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
בינתיים התחבאנו ביער, כשבלילות אבי ושמוליק יוצאים בין הגויים ללקט לנו מעט מזון. אני הייתי בסך הכול בת שתיים- עשרה ובלילות נאלצתי להישאר לבד ביער, כשמסביב נשמעו מיני קולות משונים. אני זוכרת כמה פחדתי מהקולות הללו, וכמה הפליג דמיוני בניסיון להבין את מקורם. עוד אני זוכרת שהייתה לנו שריקה קבועה בכדי שנוכל לאתר אחד את השני ולא ללכת לאיבוד ביער. אני זוכרת שהתקשיתי לשרוק, וכשרציתי לחזור אל המחבוא שלנו לחשתי להם "זאת אני, זאת אני" בכדי שיתנו לי להיכנס. באחד הימים, בעודנו מתחבאים ביער, פגשנו חבורת ילדים שהסתובבה עם עדר פרות. מיד נבהלנו משום שפחדנו שהילדים יחשפו את מקום המסתור שלנו. שומר היער, שהיה איש חביב וטוב לב, אמר לחבורת הילדים שאם יספרו להוריהם שביער יושבים יהודים, לא יוכלו לחזור לכאן יותר. אמו של שומר היער נהגה להביא לנו מדי יום סיר מלא בתפוחי אדמה וכך שרדנו כשבועיים ימים. כעבור כשבועיים גילינו כי אחד הילדים סיפר שראה אותנו, משום שליער הגיע גבר גבוה, לבושכשוטר, שהחל לסייר באזור ולבדוקאתהשטח. בראשנו עברה המחשבה להרוג אותו בכדי למנוע ממנו להלשין עלינו. במקום זאת החלטנו לברוח ולחפש מקום מסתור חדש. אבי, שמוליק ופייבל יצאו לחפש מקום מחבוא חדש, שיהיה רחוק יותר מהכביש ויהיה אפשר לחפור בו בור באדמה ולהסתתר בתוכו. זו לא הייתה משימה קלה, בעיקר משום שהאדמה הייתה בכל מקום קפואה וקשה. ממני ביקש אבי שאשאר במקום הישן, משום שבמילא לא יכולתי לעזור בחפירות. עד היום אינני יודעת למה ביקש ממני להישאר לבד במקום ההוא. אני זוכרת שפחדתי מאד משום שהיה זה לילה קר וחשוך ומהיער בקעו קולות רבים שלא הכרתי. , ערב חג המולד הקתולי, שמעתי 1942 לפנות בוקר, בתאריך השביעי בינואר מישהו רץ לקראתי כשהוא צועק אלי "תברחי מהר, המשטרה פה!". לקחתי מיד את המגפיים שלי, תחבתי את כפות רגליי הערומות לתוכם ורצתי במהרה. אני זוכרת שבעודי רצה ביער פגשתי יהודי נוסף שהתחבא שם ולא
30
Made with FlippingBook - Online catalogs