סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
יצאתי מהיער לכיוון הכביש הראשי, כשאני חבולה ורעבה, רגליי כואבות והקור גדול. לפתע, נתקלו עיני מרחוק בבית. נכנסתי אל הבית, כשריח פירוגי (כיסונים ביידיש) ממולאים בכרוב עלה לאפי וסחרר את ראשי. האנשים מהבית ראו את עיניי הרעב שלי והניחו לפניי מיד צלחת גדושה, אותה אכלתי בתיאבון כזה, שרק אדם שחווה רעב כבד יכיר טעמו. כשסיימתי לאכול שאלתי אותם אם הם מכירים את אותו מכר של אבי, זה שעזר לנו קודם בתמורה לכסף שהבטחנו לו. הם צחקו ואמרו לי כי במילא לא אצליח להגיע אליו, כי הקור בחוץ גדול ואתמוטט בדרך. אבל אני כבר התחלתי להכיר את כוחות הנפש שלי וידעתי כי אגיע לכל מקום שארצה. הודיתי להם על הארוחה, ויצאתי לחפש את ביתו של אותו מכר. אינני זוכרת איך בדיוק הגעתי אל אותו מכר של אבי ומה הסימנים שהדריכו אותי בדרך. אני זוכרת בעיקר את ההליכה לאורך כל הלילה, את רגליי הדואבות, ערומות בתוך המגפיים הגסות, את הקור והעייפות הנוראה. אני זוכרת שכשעברתי בדרך באותו היער ממנו ברחתי, ראיתי שכולו שרוף וחרוך עד היסוד. בשעות הלילה המאוחרות הגעתי לבית אותו מכר של אבי, בית שכבר ידעתי לזהות עוד מהתקופה ששהיתי בו עם שמוליק ואבי. פתאום חשבתי בליבי שבטח יזרוק אותי החוצה, שלבטח לא ירצה לעזור לי שוב. ליד ביתו, בחצר הבית, שכן מרתף קטן, בו אחסנו תפוחי אדמה ומיני מאכל אחרים, עטופים בנייר מיוחד כדי להגן עליהם מפני הקור והרטיבות. התקפלתי באחת הפינות ליד המרתף והוצאתי מכיס מעילי את הפירוג שקיבלתי מהמשפחה האדיבה אצלה ביקרתי. הם נתנו לי גם קצת לחם, אולם הוא כבר הספיק לקפוא מהקור. ליד המרתף היה כלב שנהם עלי, ובכדי להרגיע אותו שלא ירעיש ויסגיר אותי, האכלתי אותו בלחם הקפוא שחיממתי קצת בעזרת ידיי.
הנוצרים המקומיים נוהגים לאכול תפוחי אדמה בשמנת או אשל בבוקר, וכך לפנות בוקר, כשהגיע בעל הבית לקחת מתפוחי האדמה
34
Made with FlippingBook - Online catalogs