סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

הארוזים, גילה אותי במחבואי, שוכבת מקופלת בין השקים. למזלי, לא כעס עלי ואף סיפר לי כי אבי ואחי שמוליק היו אצלו לפני כמה ימים אולם כבר עזבו למקום מסתור אחר. אני שמחתי כ"כ שאוכל לשוב ולראות אותם, אולם אז התברר לי שלא ידע לומר לי להיכן יצאו.. בינתיים טיפל בי במסירות והציל את חיי. הוא הושיב אותי על תנור האפייה בכדי שאתחמם ושפשף את רגליי בנפט במשך שעות. אני זוכרת שהרגליים שלי היו מלאות במוגלה והרגישו כאילו עשויות היו מעץ: קשות ומשותקות ללא תחושה. לולא טיפולו המסור מסופקני אם הייתי שבה ללכת, אולם אחרי שעות של שפשוף וחימום רגליי, שבתי לחוש אותם מעט. כעבור כמה ימים בביתו של אותו אדם הגיעו שמוליק ואבי לקחת מזון. הם לא ידעו שאני חיה וכשסיפר להם שאני כאן השמחה הייתה גדולה. שמוליק הרים אותי על גבו משום שעדיין לא יכולתי ללכת, ויחד הלכנו אל מקום המחבוא החדש. שם השיג שמוליק סיר קטן בו הייתי עושה את צרכיי. רב הזמן שכבתי שם מוטלת, ללא יכולת לזוז ובלי תנאים אלמנטאריים. לאט לאט נפתחו מחדש הפצעים ברגליי ושוב החל לזלוג מהם מוגלה בכמויות אדירות. אפילו פיסת בד נקייה לא הייתה בידנו בכדי לספוג את המוגלה ולחבוש את הרגל. הריחות היו בלתי נעימים וגופי היה חלש. שמוליק ואבי היו עוזבים את המקום מדי ערב וחוזרים עם מזון שהביאו מאותו מכר. בינתיים המלחמה מסלימה וברוסיה מחפשים את כולם, גם את הפולנים, בכדי להרוג אותם. מי שלא אוקראיני נרדף מיד על ידי המשטרה. החיילים האוקראינים, ובראשם סטפן בנדרה, משתפים פעולה עם הנאצים ופועלים לגרש את כל מי שאינו עונה לתנאי הלאומנות שהכתיבו. בתחילה עורכים הבנדרובקס, החיילים האוקראינים ברשות בנדרה, חיפושים רק בכפרים, אולם עם הזמן שמענו שהם מגיעים לערוך חיפושים גם ביערות וידענו שעלינו לברוח שוב.

35

Made with FlippingBook - Online catalogs