סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

אני הייתי בסך הכול בת שתיים עשרה, קטנה, כחושה וקרחת. לי ולג'ניה, שהייתה כבת שמונה עשרה, לא היה אוכל, כסף או אנשים שהכרנו, ולא ידענו לאן ללכת. שיערנו שאבי ושאר האנשים מהקבוצה שלנו הלכו להתחבא עם הפרטיזנים ביער השני, זה שמעבר לנהר. אבל אני, כאמור, לא ידעתי לשחות. חסרות כיוון או מושג מה יעלה בגורלנו צעדנו, ג'ניה ואני, לכיוון הכביש הראשי, עד שלפתע ראינו בית קטן. זה היה כמובן סיכון אדיר משום שעל אף שלא אמרנו שאנחנו יהודיות, יכלו לראות את זה עלינו די בקלות. ככלות הכול היינו מוזנחות, רזות וחולניות ונראה עלינו שאנו בורחות מזה זמן רב. עם זאת, מאחר והיינו באפיסת כוחות, רעבות וחסרות אמצעים, החלטנו להיכנס. נכנסנו אל הבית הזר, שפופות ראש ומפוחדות, מקוות שלא הבאנו עלינו את הסוף במו ידינו. גילינו מיד שסיפורה של המשפחה הזו לא פשוט, משום שלבנו של בעל הבית נולד בן, ואשתו חלתה מאד. ג'ניה התנדבה מיד לשמש כמטפלת לבנם הקטן, ומאחר ולא היה בידם להשיג עזרה, הסכימו להעסיק אותה. ג'ניה נותרה אצל אותה משפחה כל ימות המלחמה וכך ניצלה. עם זאת, אני הייתי קטנה מדי והם סירבו שאשאר בביתם. בלית ברירה נכנסתי אל תוך שדה התבואה והתחבאתי בין הצמחייה. בערב הגיעה ג'ניה אל מקום המסתור שלי והביאה לי מעט מזון. בשדה העברתי את הלילה ובבוקר יצאתי אל היער, שם פגשתי בדרך מקרה שלא תיאמן את אמה של ג'ניה. סיפרתי לאמה של ג'ניה מה עלה בגורל ביתה, שהיא חיה ונמצאת במקום בטוח. אמה של ג'ניה סיפרה לי שמזה כבר זמן מה מתחבאת גם היא, כמונו, ביערות. נותרנו שם יחד, ביער, כשאני מופקדת על מציאת המזון. אמה של ג'ניה כבר הייתה בת ארבעים וחמש, כחושה ועייפה מהמסע שעברה. אני הייתי אמנם רזה וחלשה, אך זריזה ומלאת תושייה. על אף הנטל שבסיפוחה אלי, לא יכולתי להפקירה וחלקתי עימה במזון המועט שמצאתי.

40