סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
שלפתע נתקלו עיניי בנערה, עם מטפחת לבנה ועדר של פרות, המחפשת את השמיכה שהשאירה במקום קודם לכן. פניתי אליה מיד, כשאני מתחננת שתעזור לי להגיע אל צידו השני של הנהר. אני זוכרת שסיפרתי לה שמישהו קרוב אלי חלה, ושנאלצתי להגיע העירה בכדי להביא לו תרופה ועכשיו איבדתי את הדרך. הנערה הרגיעה אותי ואמרה לי לא לדאוג. היא הזמינה אותי לבלות את הלילה בביתה, והבטיחה שבבוקר תעזור לי להגיע אל המקום ממנו עוברים אל צידו השני של הנהר. בינתיים, בעודנו צועדות, הצביעה הנערה על מקום כלשהו ואמרה לי "נדמה לי שמפה תוכלי לעבור". החלטתי ללכת, כבר בחושך, כשאני מתנצלת בפניה שלא אבוא אליה, שאני מאחרת וחייבת להגיע ולמסור את התרופה שבידי. צעדתי בחושך, לבד, על קצות האצבעות, כשהמעיל שלי ספוג במים ומרב משקל מושך אותי כלפי מטה. כך עברתי את הנהר, כשלפתע אפסו כוחותיי. נפלתי בו במקום על האדמה ונרדמתי. הייתה זו אחת מהשינות הטובות ביותר שחוויתי עד כה.. התעוררתי עם קרני האור הראשונות של הבוקר. הבטתי סביב וראיתי בית אחד. נכנסתי אליו והתחלתי שוב לספר מעשיות על שיוכי. האישה הטובה, בעלת הבית, חייכה אלי ואמרה לי "את לא צריכה לספר לי סיפורים, אני יודעת בדיוק מי את". היא נתנה לי כוס חלב ופרוסת לחם והורתה לי להתקדם לכפר הסמוך, שתושביו פחות אנטישמיים ולכן יהיה פחות מסוכן עבורי לשהות בו. הסתתרתי באחת הפינות ביער וחיכיתי. הייתה לי כיכר לחם קטנה שקיבלתי מאותה אישה, וכל פעם הייתי "מיישרת" אותה קצת. כשאזל, הייתי פונה לנשים שהלכו ביער ומבקשת מהן משהו לאכול. לגברים שעברו ביער לא פניתי לעולם. אט אט התחלתי להתקדם בתוך היער עד אשר הגעתי לצומת טי: היער התפצל לשני כיוונים מנוגדים ואני לא ידעתי לאן ללכת. שוב הרגשתי אבודה וחסרת אונים, כשמחשבות על וויתור וייאוש מחלחלות לראשי. לפתע ראיתי איש זקן שפנה אלי ואמר "את יהודונת, נכון"?. נבהלתי מאד ומיד אמרתי "לא, מה פתאום? אני אוקראינית. הגרמנים לקחו את כל האוקראינים לעבודה בגרמניה ואני ברחתי".
45
Made with FlippingBook - Online catalogs