סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

הזקן החביב הביט בי במבט רך ואמר "את לא צריכה לספר לי סיפורים. פה בסביבה מסתובבים הרבה יהודים". שאלתי מיד "מי?" אמר לי "יש פה איש אחד גבוה, מספר כל היום סיפורים". מיד הבנתי על מי הוא מדבר, היה זה אחד מהאנשים שהיו בקבוצה שלנו, מנדל שמו. יכולתי להיתלות בתקווה שבצבצה מדבריו של הזקן, אלמלא כבר עברו שישה שבועות מאז הרגו את אחי, שמוליק, ומאז שאבא ברח ודרכינו נפרדו. כל הזמן שמעתי שמועותעלהיערותבביילורוסיה, ששם נמצאים קבוצות של יהודים מאורגנות עם נשק המסופחות לפרטיזנים. ידעתי עתה שאבא ושאר הקבוצה שלנו נמצאים איפושהו באזור, אבל אני כבר הייתי עייפה, לא ידעתי לאן ללכת וכוחותיי לא עמדו לי יותר. בשלב הזה החלטתי לשים קץ למסעי המפרך: בלילה, חשבתי, אפיל את עצמי לנהר ואתאבד. בעודי יושבת על הרצפה ומהרהרת בחיי שעומדים להסתיים, התקרבה לעברי זקנה מקומית אחת עם טרומבוזה ברגלה (קריש דם הנוצר בכלי הדם וגורם לכך שהאזור הפגוע ידמם תמידית), ושאלה לשלומי. סיפרתי לה הכול, על כול מה שעברתי עד כה וכן על תכנוניי לשים לחיי קץ. האישה הזקנה, שהסתבר שהייתה בודדה מאד, הביטה בי בחמלה. ראיתי שהיא מתקשה למלא את דלי המים שבידה ועזרתי לה. היא הציעה שאבוא להתארח אצלה בבית. אצל הזקנה הטובה נשארתי לגור כמה שבועות, כשבלילות אני ישנה על ערימת קש ששכנה ברפת. זו הייתה פעם נוספת שחיי ניצלו בדרך נס. לעיתים הייתי מרגישה את רוחה של אמי שומרת עלי והאמנתי שבזכותה שרדתי עד כה..

46