סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
בשלב הזה מתחילות להגיע לאוזנינו שמועות שהגרמנים סופגים מהלומות מהצבא הרוסי ומתחילים לסגת מן השטחים הכבושים. יום אחד, בחודש , בעודי מוטלת ישנה על ערימת הקש בביתה של האישה 1943 נובמבר הזקנה, שמעתי אותה קוראת לעברי "היהודים הגיעו, היהודים כאן!". בזמן הזה שכן אבי ביער עם אנשים נוספים מהקבוצה שלנו. איש נוצרי ששכן בקרבת מקום הביא להם לחם מדי יום. בזמן שגרתי אצל אותה אישה ראיתי לעיתים את האיש מוביל לחם, אולם לא ידעתי שלמקום בו נמצא אבי מועדות פניו. למשמע קריאותיה של האישה קפצתי בשמחה בלתי ניתנת לכיבוש, ונחתי על קרש שהיה מוטל מתחת לערימת הקש עליה ישנתי. על הקרש היה מסמר שחדר לבשרי, אולם אני התרגשתי כל כך שלא שמתי ליבי אליו. המשכתי לרוץ, כשהקרש ממוסמר לגופי, בעודי צועקת "חבר'ה, חבר'ה, זאת אני, גיטל'ה!" אני זוכרת את פרצופי התדהמה של קבוצת היהודים שראו אותי שוב אחרי כל הזמן הזה. כולם היו בטוחים שמתתי ממזמן, אחד מהם אפילו טען שראה את גופתי. הם שאלו אותי הרבה שאלות בכדי לוודא שזאת באמת אני ולא יכלו להאמין שנשארתי בחיים אחרי כל הזמן הזה לבד. עתה התייעצנו בינינו איך לבשר לאבי על היותי בחיים, משום שחששנו שאם יראה אותי בפתאומיות יחטוף שבץ. החלטנו ללכת אליו כולנו, כשאני מחכה בפינה חשוכה בל יראה אותי. היה זה יום שבת, בזמן הזה שמעתי אותם אומרים לאבי "אומרים שיש פה ילדה יהודייה. אולי זאת גיטל'ה"? אבא כעס והשיב: "למה אתם זורים לי מלח על הפצעים? איך ייתכן שגיטל'ה עוד חיה?" וכך לאט לאט מתחילים להכין אותו, שאולי אני בכל זאת חיה, שיש שמועות, שראו אותי. ואז אני נכנסת. אבא קפץ ובכה מרב שמחה והאישה הגויה, אשתו של מביא הלחם, התחילה להצטלב מרב התרגשות. ושוב היינו יחד אבא ואני, השארית החיה שנותרה להחזיק את לפיד משפחתנו...
48
Made with FlippingBook - Online catalogs