סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
כשפגשתי את אבא הייתה זו העונה שבה הוציאו מהשדות של הקולחוז את תפוחי האדמה. הקולחוז היה שייך לממשלה, כולם עבדו שם וכל אחד קיבל קצת. אני ואבא הלכנו לשדה ולקחנו קצת תפוחי אדמה. כשחופן תפוחי אדמה בידינו, יצאנו למקום בו מקובצים כל שאר חברי הקבוצה היהודית. הפגישה עם שאר הקבוצה הייתה מרגשת. שוב אותו טקס, כולם נוגעים בי ושואלים שאלות כדי לוודא שזו אכן אני. לקח לכולם בערך שבוע ימים להתרגל לנוכחותי שוב ולהפסיק לפקפק בכך שאני חיה. בינתיים התיישבנו באיזו נקודה ביער, קרוב לדרך הראשית. כשבוע לאחר האיחוד שלי עם אבא, נשמעים לפתע יריות: הגרמנים מגיעים לאזור ומתחילים לירות לכל עבר באמצעות מכונת ירייה. התחלנו לרוץ לתוך היער כשלפתע אבא החליק ונפל. תפסתי אותו כשאני מנסה לעזור לו להתאזן, אבל בינתיים כבר הספיק קליע לפגוע ברגלו ולרסק אותה לשניים. אני המשכתי לרוץ לכיוון היער במלוא כוחותיי. הגרמנים המשיכו לירות עלינו ללא הפסקה והפעם פגע הקליע בי, חודר דרך ישבני ויוצא מהצד השני. בתחילה לא חשתי כאב, מלבד חום גדול שהתפשט באזור בו נוריתי. אט אט התחלתי לחוש בכאבים, אולם במילא לא היה לי שום אמצעי לחבישה או לטיפול בפצע. המשכתי לרוץ, כשאני אוחזת בחתיכת הבשר התלויה מגופי והדם זורם בחופשיות. עד היום נמצא אותו חור בגופי, זכר לאותה תקרית. בקבוצת היהודים היה לנו הסכם: אם משהו קורה, כולם מתפזרים ונפגשים שוב בנקודה מסוימת שנקבעה מראש. לאחר שנפסקו קולות היריות, חזרתי לאותה נקודה. חלק מהאנשים שהיו איתנו נהרגו ואת אבא לא ראיתי. פחדתי שהרגו אותו, במיוחד כי ידעתי שנפצע קשה ברגלו ולא יכול היה לרוץ. כעבור יומיים אבא הגיע ואני נשמתי לרווחה. הוא גרר עצמו על הידיים כל הדרך אל נקודת המפגש שלנו, מסע שלקח לו יומיים שלמים.
הפרטיזנים הרוסים שאליהם הסתפחנו לא הסכימו שנמשיך איתם משום
50
Made with FlippingBook - Online catalogs