סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
שאבא ואני היינו כעת נכים ופצועים והם פחדו שנעכב את כל הקבוצה ובכך נסכן אותם. הם עזבו אותנו ביער והמשיכו בדרכם, כשאני ואבא נותרים לבד, מדדים וחסרי אונים. ניסיתי לקשור לאבא את הרגל אבל אבא סירב. לימים רגלו התקצרה משמעותית כתוצאה מכך. בינתיים טיפלתי באבא, שלא יכול היה ללכת ונשאר במקומו כל היום. מדי ערב הלכתי להביא לנו אוכל, מרחק של כשעה מהמקום בו התמקמנו, כשההליכה קשה עלי ואני סובלת מכאבים איומים. בכדי להקל עלי את ההליכה נעזרתי במקל עץ ארוך, וחובש מהכפר הסמוך נתן לי מים כחולים לחיטוי. המקום בו ישבנו, אבא ואני, היה מקום נמוך עם שלולית קטנה של מים. בשלולית המים חיו תולעים לבנות, ובעזרת מקל הייתי מושה אותן החוצה בכדי שנוכל לשתות. לימים נודע לי שהתולעים הללו, שאת חלקן כנראה בלעתי, תפקדו כאנטי-טטנוס והצילו אותי מזיהום רציני. ואני 1943 בינתייםמסתייםהקיץ והחורף מחל לתתאתאותותיו. השנההיא ממשיכה לצאת כל יום לפנות ערב אל הכפר כדי להשיג מזון. כשאני חוזרת אבא שואל תמיד אם השגתי לו טבק, על אוכל הוא לעולם לא שואל. עם הזמן הגשמים מתחילים לרדת והמצב נהיה בלתי נסבל. המעיל של שמוליק הוא עדיין הדבר היקר והקרוב לי ביותר, ובזכותו אני מצליחה לשרוד את החורף הקשה. בכפר הסמוך, אני שומעת, נמצא אדם גוסס משחפת. אמו מבטיחה לי שביום שימות, תיתן לי את השמיכה והכרית שלו. מדי פעם הייתי מתקרבת לביתו ושומעת אותו מחרחר את נשימותיו האחרונות. ביום שנפטר קיבלתי את השמיכה והכרית שלו, ושמחתי בהן כל כך עד שלא שמתי ליבי לכך שאני עשויה להידבק. היהודים שהיינו איתם בזמנו אמנם עזבו אותנו, כשהם שוכחים כמה שמוליק, אחי, עזר להם כשחי, אולם מדי פעם עדיין הגיעו לבקרנו. באחד הימים, כשהגיעו כמה מהם לביקור, ביקשתי לראות את המקום בו הם ממוקמים. "את לא תדעי לחזור משם, זה רחוק", אמרו לי, בעיקר כי
51
Made with FlippingBook - Online catalogs