סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

לא רצו שאבא ואני נדע את הדרך למקום מושבם. "על אחריותי" אמרתי. מאחר ולא היה להם נעים לסרב לי, לקחו אותי איתם בדרך עקלקלה ומפותלת בכדי שלא אצליח לזכור אותה ולהגיע לשם שוב. עם זאת, מאז ומעולם הייתה לי אוריינטציה מעולה לדרכים. בעודי עוקבת אחריהם, סימנתי לעצמי נקודות דרכן אוכל לחזור על עקבותיי. אני זוכרת סימני דרך כמו עץ שבור או נחל קטן. קבוצת היהודים שהייתה איתנו מוקמה כעת בצמוד לפרטיזנים הרוסים. הצעירים מביניהם, אלו ששרדו, יצאו לקרבות, ואילו הזקנים יותר עזרו בעבודות השוטפות, כמו קילוף תפוחי אדמה ותפירה. אני זוכרת שראיתי איש המתקן שעונים: הרוסים מאז ומתמיד נודעו באהבת השעונים שלהם. התבוננתי מסביבי וניכר היה שמצבם של האנשים שפיר. כשחזרתי לאבי ראיתי שהמקום כולו הוצף במי גשמים. בינתיים הרגל של אבא קצת הגלידה אולם עדיין סבל מכאבים נוראיים והתקשה ללכת. בכדי להגיעאלמקום מושבה של שאר קבוצת היהודים פניתי אל אותה זקנה טובת לב שעזרה לי קודם לכן וביקשתי את עזרתה. האישה הטובה נענתה מיד, וביקשה מאחיינה לקחת אותנו על עגלה עם סוס אל המקום בו ישבו כולם. אבא ואני הגענו אל מקום מושבם של הפרטיזנים והיהודים שאיתם. ההגעה שלנו הייתה הפתעה גדולה בשבילם, הם לא כ"כ שמחו לראות אותנו ופחדו שנהיה עליהם לנטל. עד היום יש בי כעס גדול על התקופה הזו, על כך שהם שכחו כמה עזר להם שמוליק, השיג להם מזון וסיכן את חייו בכדי להצילם.

52

Made with FlippingBook - Online catalogs