סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

כך נשארנו ביערות למשך כחודשיים, עד אשר שמענו שהגרמנים מתחילים לסגת, וכעת מכותרים על ידי הצבא הרוסי והפרטיזנים. ראש הפרטיזנים היהודים נתן בידנו סוסים, עגלות ומעט מזון, וכן מכתב חתום בשמו, שלכל מקום שנגיע יש להעניק לנו מזון ומקום ללון בו. בחודש נובמבר, עונת החורף, חצינו כמאתיים וחמישים 1944 בשנת קילומטרים, רכובים על עגלה הרתומה לסוסים, בדרכנו לעיר קייב. בדרך עצרנו בכל מיני כפרים, כשאנו מציגים לתושבים המקומיים את המכתב ממנהיג הפרטיזנים, ומקבלים מיד אוכל ומקלחת, לסוסים ולנו. מכל היהודים בעירנו, כעשרת אלפים איש, נותרנו עשרים וחמישה שורדים יחידים. לפנות ערב הגענו לקייב העיר, ושם חיפשנו מיד מרפאה בשביל אבא. העברנו שם את הלילה, מחכים שבבוקר יגיע הרופא ויטפל לאבי ברגל. עם זאת, בבוקר נתבשרנו כי איש לא עומד להגיע למקום, שאין ציוד רפואי וכי עלינו לצאת משם מיד. אבא ואני החלטנו לחזור חזרה, לכיוון העיר שלנו, אוסטראה, שהייתה עדיין בשליטת הגרמנים. כעבור כשלוש מאות קילומטרים הגענו אל ז'יטומיר, עיר במערבה של אוקראינה. בז'יטומיר אשפזתי את אבא בבית החולים בכדי שיטפלו ברגלו. הפצע אמנם הגליד, אבל חתיכות קטנות של עצם מרוסקת עוד יצאו מהעור שלו, המוגלה היה רב ואבא עדיין לא יכול היה ללכת. עם זאת, בבית החולים בז'יטומיר לא היו תנאי טיפול אלמנטאריים: לא תרופות, לא מזון ולא ציוד רפואי אחר. בכל זאת אבא נשאר בבית החולים עד לחודש מאי של אותה שנה. בזמן הזה אני נשארתי בביתה של אישה יהודיה, שהתגוררה בכפר שכן במרחק של כחמישה עשר קילומטרים מבית החולים. כפעם בשבוע הייתי צועדת ברגל עד לז'טומיר בכדי לבקר את אבא. ואנחנו שומעים שהעיר שלנו, אוסטראה, משוחררת 1944 השנה היא כבר עתה משליטת הגרמנים. בנוסף, הימים החלו להתחמם ואבא השתחרר מבית החולים. ביום שהשתחרר הלכנו לשוק ומכרנו את הסוסים שלנו בעד

54

Made with FlippingBook - Online catalogs