סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

בעיר שלנו אוסטראה לא היו הרבה בתים, ועל הבתים הספורים שהיו בה, השתלטו עתה הגויים. אבא ואני ניגשנו אל העירייה וביקשנו שישיבו לנו את הזכות על ביתנו, אולם נענינו כי איבדנו אותה. בכל זאת, הסכימה המשפחה שגרה כעת בביתנו להקצות חדר אחד עבורנו. רכוש לא היה בידנו כלל, אפילו לא הדברים הבסיסיים ביותר. אישה יהודייה, שנשארה יחידה בעיר בזמן המלחמה בזכותה של משפחה מקומית שהגנה עליה, עזרה לנו מעט והביאה לנו מגבות וכמה כלים. אבא הלך בעזרת קביים, הרגל שלו התעקמה לחלוטין ונזל ממנה מוגלה באופן תמידי. עבודה לא הייתה לנו, ובכדי להתקיים התחלנו לנהל עסקי חליפין בשוק השחור. הגויים נהגו להכין וודקה לבד, מתבואה. על החיילים הרוסים נאסר לרכוש משקאות חריפים והם נהגו להחליף את הציוד שקיבלו מהצבא תמורתם. אני השגתי בקבוקי וודקה בשוק השחור מהגויים וקיבלתי תמורתם בגדים, מצעים, נעליים וכלים מהחיילים. את הציוד שקיבלתי הייתי מחליפה עם הגויים תמורת אוכל: ביצים, לחם, תפוחי אדמה ועוד, וכמובן בקבוקי וודקה נוספים שאוכל להמשיך במלאכת החליפין. אני זוכרת מקרה בו חייל אחד נתן לי מעיל חורפי חדש, ובתמורה ביקש חביתה העשויה לא פחות מאשר עשר ביצים! בתחילה הייתי בטוחה שיש לו "עיניים גדולות", שהוא בטח לא יגמור אותה. אולם הסתבר שטעיתי, והחייל הרעב אכל את כל עשר הביצים במהירות, ובלי להרים את ראשו מעל פני הצלחת אפילו פעם אחת. העסקים שלנו בשוק השחור התנהלו באופן סביר והצלחנו לקיים עצמנו בצניעות. עם זאת, בימים ההם, מכירה של משקאות חריפים לחיילים- דינה מוות. השלטונות ראו בכך הפרעה לתפקוד הצבאי של החיילים, שכעת היה חסר להם ציוד ללחימה ורב הזמן היו שיכורים. בכל זאת, לא הייתה לנו ברירה ואבא המשיך לשלוח אותי אל השוק בכדי למכור וודקה. באחד הימים ערכה המשטרה חיפוש יזום בשוק בכדי לתפוס את האנשים שמוכרים וודקה לחיילים. ביום הזה תפסו השוטרים אנשים רבים, כולל אותי, והובילו אותנו אל תחנת המשטרה.

58