סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

ללודג', מצאה לה רעייה גבר אחר ונטשה אותנו, לשמחתי, באופן סופי.

בפולין יכולנו לקבל דירה ולהשתקע, אבל תמיד זכרנו את מה שנהג אחי לומר, שאם יזכה לחיות ייעלה לארץ ישראל ברגל, כשרובה בידו וביכולתו להגן על עצמו. שמענו שיהודים רבים נוסעים לכיוון שצ'צ'ין, עיירה קטנה הנמצאת על גבול פולין - גרמניה, ומשם עוברים בחשאי את הגבול לגרמניה. בחודש נובמבר הצטרפנו אליהם, אבא ואני, כשהרכבת עמוסה בנוסעים ואנשים נדחקים בה בצפיפות רבה: על הגגות, על המדרגות ובכל מקום פנוי שניתן לעמוד בו. אני זוכרת שעל הגב היה לי תרמיל קטן ומטריה. נדחקנו לרכבת בלילה, כשאבא ואני עומדים על המדרגה החיצונית של התא שלנו ונתמכים בדלת. לפתע קלטנו שהאיש שאצלו נמצא כרטיס הרכבת שלנו לא עלה איתנו. אבא ואני היבטנו אחד על השני בחוסר אונים. בעודי מתבוננת סביב, קלטתי חלון קטן פתוח. ביקשתי מאבא לעזור לי להיכנס דרכו כדי להגיע לתוך הקרון ואבא דחף אותי. כשנכנסתי פנימה ראיתי שאין זה קרון אלא בית השימוש של הרכבת. אבא מסר לי את התרמיל שלו ונדחף גם הוא מבעד לחלון. עם הזמן אנשים התדפקו על הדלת של השירותים וביקשו להיכנס. לבסוף יצאנו מהשירותים, וכשהגיע כרטיסן לבדוק את הכרטיסים שלנו, אמרנו לו שהם בקרון השני. ק"מ שארכה כשלושים שעות. הרכבת הייתה מלאה 750 זו הייתה נסיעה של בפולנים וברוסים שנרתעו אלה מאלה. אני זוכרת שבמהלך הנסיעה שיחקנו קלפים, וכשהגיע מדי פעם הכרטיסן, גירשנו אותו. בלילה הגענו לשצ'צ'ין. תושבי המקום שמעו שיהודים נוהגים להגיע לשם בכדי לעבור את הגבול לברלין, ופעמים רבות היו מחכים להם בנקודה אליה הגיעו, תוקפים והורגים אותם. בעיירה הזאת, שצ'צ'ין, נהרגו יהודים רבים בנסיבות אלה.

לנו לא היה מלון או מקום אחר ללכת אליו, אולם אישה יהודייה שגרה בעיר הזמינה אותנו להתארח אצלה. העברנו את הלילה בבית משפחתה של

63

Made with FlippingBook - Online catalogs