סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

, חזרו הרוסים לספק אישורי יציאה 1946 בחודש מאי של אותה שנה, שנת ליהודים. הגענו להרינג, למחנה בשם פוקינג, שבטירול: חלק של גרמניה שסופח עתה לאמריקאים. פוקינג היה מחנה נטוש של הצבא האמריקאי, שכעת שהו בו פליטים יהודים. במחנה קיבלנו חדר אחד לשלושתנו: לסבינה, לאבא ולי, ושם שהינו כחצי שנה. בפוקינג התחלתי ללכת לבית ספר ושם גם למדתי לראשונה עברית. המורים שלנו היו כל אדם שידע לדבר עברית, ברמה זו או אחרת. בפוקינג חולקו כל חודש מידי השלטונות מכסה של ויזות לעלייה לארץ ישראל. בינתיים נשארנו במחנה, וחיכינו שיגיע תורנו לקבל ויזה. עם סבינה לא הסתדרתי והיא נהגה בי ביד קשה. עם זאת, התקופה בפוקינג הייתה יחסית טובה: צרכינו הבסיסיים סופקו והחיים החברתיים היו נעימים. באחד הימים שמעה סבינה מחברותיה שישנו מחנה נוסף של פליטים יהודים בבאד רייכנהלד, עיירת מרחצאות יפיפייה השוכנת בגבול אוסטריה- גרמניה, שם ככל הנראה נמצאים אנשים מעיר הולדתה. סבינה החליטה לנסוע לבקר שם, ומאחר ולא ידעה להסתדר בעצמה, לקחה אותי עימה. אני ידעתי לדבר גרמנית והייתי פקחית מאד, וסבינה סמכה עלי שאוכל לעזור לה להסתדר בדרכים. סבינה הכינה כריכים ויצאנו אל הרכבת. ברכבת פגשנו את אליהו רובינוביץ, בחור יהודי ניצול המחנה אשוויץ, שהתגורר בעיירה גרמנית קטנה בשם אגנפלד. בנסיעות כאלה יהודים נהגו לזהות אחד את השני על ידי מילת הקוד המוסכמת "עמך" וכך היו מתקבצים לשיחה. אליהו היה בדרכו לביתו ובטעות עלה על הרכבת שלנו. סבינה פתחה איתו בשיחה ידידותית, כשהיא מציעה לו מהכריכים שלנו. אליהו הבטיח לנו שבאגנפלד, בעיירה בה התגורר, ניתן להשיג תרנגולת מאצל הגויים. לפני שירד מהרכבת, רשם אליהו את כתובתנו בפוקינג, והבטיח לבקר אותנו כשהוא מביא תרנגולת דשנה. סבינה ואני המשכנו לבאד רייכנהלד, שם נשארנו ללון כיומיים, וחזרנו לביתנו בפוקינג.

70