סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

, נסענו, אליהו ואני, לארץ ישראל, כשאני בת שבע- 1947 בתשיעי למרץ עשרה. אצ"ל היה הגוף שעמד מאחורי ארגון הנסיעה הזו ודאג שנילקח תחילה לעיר גרנובל, השוכנת בדרום מזרח צרפת לרגלי הרי האלפים. בגרנובל התאכסנו בבית מלון מספר ימים ומשם המשכנו לנמל קטן בשם "פורט דה בוק". ב"פורט דה בוק" חיכתה לנו אניית משא בשם "בן הכט", על שמו של הסופר והמחזאי הנודע המקורב לחוגים הרביזיוניסטים, שתרם את כספי מחזהו המצליח "דגל נולד" למימון האנייה. הצטופפנו על רצפת האנייה וכולם הרגישו לא טוב. בדרך קיבלנו כוס מים אחת וחצי פיתה שאפו על הסיפון. הקפטן של האנייה היה יהודי אמריקאי שדיבר רק אנגלית ומעט מאד יידיש. אני התיישבתי על הסיפון, חשתי כמו כולם בחילה וסחרחורת מהנסיעה. לא ידעתי שבזמן הזה כבר הייתי בהריון. כשהגענו לכרתים היו גלים גבוהים ורוח חזקה שטלטלה את האנייה שלנו כהוגן. המטוסיםהבריטיםכיתרו אותנו וצילמו אתהאנייה. הם ידעו שאנחנו עומדים להגיע וטסו לשם כדי לעצור את הכניסה שלנו לארץ ישראל. כשהתחלנו להתקרב עד אשר יכולנו לראות את אורות העיר חיפה, נחסמה דרכנו על ידי שתי משחתות בריטיות, וכוח בריטי השתלט על האנייה. הבריטים ביקשו שלא נתנגד להם, אחרת ייאלצו להטביע אותנו. האנייה שלנו נגררה לנמל חיפה ומשם גורשנו לקפריסין. בקפריסין שיכנו אותנו במחנה קיץ, בתוך צריף חצי עגול העשוי פח, ללא חלונות וללא אוורור. מזג האוויר שם היה לוהט, ומים קיבלנו במשך שעתיים ביום בלבד. עם הזמן הבטן שלי הלכה ותפחה מההיריון. אליהו רצה שאפיל את התינוק משום שהיינו מחוסרי כל, ללא כסף, אוכל, בית, או משפחה. כשהייתי בחודש השלישי שלחו אותי להיבדק אצל רופא הונגרי B12 שאמר לי "פה זה לא מקום לילדים". הוא בדק אותי ונתן לי זריקות משום שסבלתי ממחסור בברזל. במחנה גרנו בתחילה כעשרים אנשים בתוך חדר אחד, כשבעזרת שמיכות חצצנו בין אחד לשני. עם הזמן, כשכבר הייתי בהריון מתקדם, נתנו לי חדרון קטן לבד.

78