סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
, יום הכרזת המדינה וכן יום ההולדת שלי, הגענו 1947 בנובמבר 29- ב לארץ ישראל. ירדנו מהאנייה בנמל חיפה ומשם נלקחנו לאוטובוסים. באוטובוסים קיבלנו שוקו ולחמנייה שאת טעמם, טעם גן עדן, לא אשכח לעולם. באוטובוסים הסיעו אותנו לעיר רעננה, משום שהייתה רחוקה מהגבול עם הערבים. ברעננה שיכנו אותנו בבית עולים באזור התעשייה. היינו כל כך עייפים מתלאות הדרך שנרדמנו ברגע שלושתנו. בבית העולים היה חדר תינוקות, הגברים ישנו באוהלים ואילו את הנשים דחקו לחדרים בצפיפות רבה. היו אלה ימים של חורף, הקור היה גדול ולי לא היה במה לכסות את לאה. בבית העולים קיבלתי שלושה חיתולים בסך הכל, ואחד מהם נגנב. כדי לחתל את לאה השתמשתי בגופיות של אלי שגזרתי. מאוחר יותר מישהו מהשיכון קיבל חבילה של סדינים וציפיות מאמריקה ורצה לזרוק אותם כי התמלאו בעש. אני לקחתי את הבדים האלה ומחתיכות שלהם השתמשתי כחיתולים. חלב לא היה לי, בעיקר כי לא היה לנו מה לאכול. לא ידענו דבר על מה שמתרחש בארץ, לא היה לנו רדיו וגם עברית לא ידענו. אני זוכרת שקיבלנו זיתים ירוקים וחשבנו שזהו זן מיוחד של דובדבנים. בערב הלכו הגברים להתפלל ובימים נשמעו קולות השועלים ואנחנו נבהלנו מהם מאד. עם הזמן התחילו להציע לשכן אותנו במקומות אחרים, אבל אני התאהבתי ברעננה והחלטתי שרק פה אשאר. כעבור כשנה מצאנו דירה בתוך פרדס משותף בעיר ועברנו אליה. הבית היה שייך לייקה אחד, מר יעקובסון, ועליו היה לו עוד בית קטן בו אכסן שפנים. כשהגענו, פינה מר יעקובסון את השפנים ונכנסנו לגור שם. ביתנו שבחצר של משפחת יעקובסון שכן בהמשכו של רחוב "הרצל" והיה בית קטן כגודלו של חדר אמבטיה, ללא כבישים סלולים, ללא תאורה, עמוק בתוך הפרדס. משפחת יעקובסון הסתברו כשאנשים נחמדים עד מאד. הם גרו בבית הסמוך אלינו, כשבינינו פרוזדור והשירותים משותפים. אני זוכרת שמר
82
Made with FlippingBook - Online catalogs