סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
אלי לא רכש מקצוע והתקשה למצוא עבודה. לאה החלה לגדול, כבר הייתה כעת בת שנה וחצי, ונזקקה לעוד ועוד דברים. מסרתי אותה למעון של אמהות עובדות ברעננה, כזה שאפשר ללכת אליו ברגל עם העגלה, ויצאתי ללשכת התעסוקה. אני זוכרת שהעגלה של לאה שקעה פעמים רבות בבוץ ונאלצתי לסחוב אותה כל הדרך על הידיים. בלשכת התעסוקה מצאו לי עבודות שונות, בעיקר עבדנו בקטיף או במשק בית. מעולם לא שאלתי מה סוג העבודה שמציעים לי או אם יאה לי לעסוק בה: פשוט לקחתי כל עבודה שרק יכולתי כדי להרוויח קצת כסף. את התשלום לעבודה היינו מקבלים פעם בשבוע. יכולנו לעבוד רק יומיים בשבוע משום שבארץ בימים ההם האבטלה בכל עבר ויש לחלק את מכסת העבודה בין כולם. ברעננה, ברחוב "ההסתדרות", נבנה שיכון עולים חדש ועם המעט כסף שהצלחתי לחסוך מהזמן שאלי היה בצבא, שילמתי כדי להירשם. בזמן הזה נכנסתי שוב להריון. כשנכנסתי להריון עם אפי התחלתי לעבוד במעגילה: מכבסה עם טורבינה גדולה שמוציאה אדים מלמטה. בצד אחד של הטורבינה מכניסים את הכביסה ומהצד השני מוציאים אותה. להכניס את הכביסה הייתה עבודה קלה יחסית, ונתנו אותה בעיקר לאנשים חולים או זקנים. עם זאת, להוציא את הכביסה מהצד השני הייתה עבודה פיסית קשה, צריך להספיק מהר לקפל את הבגדים אחרת כבר יוצאים חדשים. העבודה הזאת הייתה קשה מאד: היה זה קיץ, חם, ללא מאווררים, פלג גופי התחתון היה ספוג במים חמים שיצאו מהמכונה ובטני הולכת וגדלה. בסוף יום העבודה הייתי צריכה לצעוד הביתה כשניים וחצי קילומטר, ברגל, עייפה עד כלות. כעבור כמה זמן הגיעה בהפתעה סבינה אל ביתנו, לאחר שגורשה מבית אחיה באורוגוואי, ונותרה לגור עימנו עתה בחדרנו הקטן בבית משפחת יעקובסון. , בעוד אלי ואני יושבים בחצר הבית, 1950 באחד הימים, היה זה קיץ שנת מופיע אבי בפתח ביתנו, עם אופניים וללא מזוודות. אבי היא מאושפז בבית חולים בגרמניה, שם ביצע ניתוח ברגל שעבר בהצלחה. בימים ההם, כשעלו
86
Made with FlippingBook - Online catalogs