סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'
יהודים מאירופה לארץ ישראל, החליטה ההנהגה בארץ שאת החולים יש לרפא קודם באירופה כדי לחסוך בעלויות, ואז לעלות אותם לארץ. הרגל של אבי אמנם התקצרה משמעותית מהפציעה, אולם את המוגלה הם ניקו והזיהום עבר. את העולים החדשים היו שולחים לבתי עולים או למעברה, אולם אבי טען שאין צורך לדאוג לו משום שיש לו בת שגרה ברעננה. אבא חשב שרעננה היא מקום קטן ונסע אלי מבלי לדעת את הכתובת המדויקת. אבא ונהג המונית נסעו יחד לאורך כל העיר עד שהגיעו לסופה. אבא ירד מהמכונית, נכנס לאיזה בית זר וביקש שישמרו לו על החבילות בזמן שהוא ירכב על אופניו ויחפש אותי. אלי ואני שכרנו עגלה עם סוס כדי להביא את החפצים של אבא לאחר שמצא אותנו.
הצפיפות בבית הייתה גדולה כעת, עד בלתי נסבלת. בתוך חדר אחד קטן גרנו עתה אלי, לאה ואני, אבא וסבינה. ,1950 לדצמבר 12- בסוף אותה שנה, ב ילדתי את בני אפי. בבית החולים נשארתי עוד יומיים אחרי הלידה ושם גם ערכו לאפי את ברית המילה.
מאחר ולא היה לי היכן להניח מיטה עבור אפי, הנחתי ליד מיטתנו עריסה עשויה מקש ואפי ישן בה. הדירה שלנו בשיכון כבר הייתה מוכנה, אולם עדיין לא היה בה תשתית לחשמל (חשמל קיבלנו אחרי שנתיים) ומים נאלצנו לאסוף באמצעות דלי מהברז הראשי הנמצאברחוב.עםזאת,ביתנובביתיעקובסון היה צפוף מדי ולא היה לי היכן להשכיב את אפי. לכן עברנו לשיכון.
דירתנו החדשה בשיכון הייתה בת שני חדרים עם הול קטן ומטבחון. אבא וסבינה התעקשו לעבור לגור איתנו, ועל אף שהחמצתי פנים והצעתי להם
87
Made with FlippingBook - Online catalogs