סיפור חיים - דרכי - סיפורה של טובה רובינוביץ'

מאחיה שחי באורוגוואי והחביאה אותם מפנינו מעל לארון בחדרה בכדי שלא נוכל להגיע אליהם. כשהכנתי לכולנו קציצות, ביקשתי מסבינה קצת מהסוכר שלה, והיא בתמורה שלחה אותי לקנות בשוק השחור. אני כעסתי כל כך עד שהביא אותי הדבר לידי מעשה: לקחתי את כל הקציצות שהכנתי, השלכתי אותן החוצה כשאני קוראת אליהם: "פה יותר לא תקבלו אוכל". המצב הלך והסלים, אולם למזלנו התפנתה דירת חדר וחצי ברחוב "חנקין" ואלי ואני שילמנו את שכר הדירה שלה בכדי שאבא וסבינה יעברו לבית משלהם. עם הזמן אבא קיבל אחוזי נכות בארץ בשל הפציעה ברגלו ונשלח לעבודה בחלוקת בשר במעברה. בנוסף, הוא גם קיבל כסף מהגרמנים ומהפרטיזנים וכעת נהנו מרווחה כלכלית. , נולד בן הזקונים שלנו- שמוליק. 1957 כעבור שבע שנים, בנובמבר שמוליק נולד עם בעיית אסתמה קשה, כשכל כמה שבועות אנחנו נכנסים ויוצאים מבית החולים. הוא סבל מאלרגיות קשות, הקיא עד להתייבשות ונאלצתי לקרוא לרופא כמעט מדי לילה. כך המשכנו זמן רב, עד שבאחד הימים אמר לי אחד הרופאים שבדק את שמוליק כי המקום שבו אנו גרים מחריף את מצבו. מערכת הביוב הייתה עולה על גדותיה לעיתים קרובות והריח היה מחניק. בנוסף, שכן הבית במקום נמוך ללא תחלופת אוויר רבה. הרופא המליץ לנו לעבור למקום גבוה, עם אוויר פתוח, בכדי ששמוליק יוכל לנשום טוב יותר. מכרנו את דירתנו בשיכון ברעננה וקנינו מגרש במקום הכי גבוה 1961 בשנת בעיר, ברחוב "חנקין", ביתנו מזה חמישים שנה. הבית ב"חנקין" לא גדול במיוחד, אולם משתרכת ממנו חצר בגודל של דונם שלם. כששמוליק נולד גמלתי בליבי שהילדים שלי לא יגדלו יותר בלעדיי. כשלאה ואפי היו קטנים נאלצתי לצאת לעבודה ולעזור לאלי באטליז. מלבד זאת, בשיכון התנהלה אווירה פתוחה, כל השכנים עזרו אחד לשני עם הילדים, ערכו ארוחות ערב משותפות והדלתות תמיד היו פתוחות, כמעט כמו בקיבוץ. כששמוליק נולד החלטתי שמעכשיו אתמסר לגידולם באופן מוחלט וכך, בחמש השנים הבאות, נשארתי בבית ולא יצאתי לעבוד.

, אחרי שהתבסס קצת, הגיע יוסף 1961 באחד הימים, היה זה בשנת

89