סיפור חיים - סיפורו של גבריאל נבו

סיפור חיים סיפורו של גבריאל נבו

2017 , הקשיבה וכתבה : חיה לחמן

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורו של גבריאל נבו . פולין מ ,

אליהו ואידה בולמן . נולדתי בשנת 1938 בעיירה פולטוסק, לא הרחק מהבירה

שמי גבריאל נבו בן ,

היה הצעיר

שמי ניתן לי על שם סבא רבא שלי , גבריאל. אבי אליהו, יליד 1906 ,

ורשה פולין. ב

גדל בביתה של אחותו

מבין 11 אחים במשפחה של חסידי גור. אמו נפטרה לאחר הלידה

ואבי

. הבכורה

העיר פולטוסק

לסבא שלי בצלאל הייתה , בה עבד ש מאפייה וממנה התפרנסה המשפחה. למרות שהייתה לו הסמכה לרבנות הוא לא רצה לעבוד כרב כיוון שלא רצה להשתמש בדת כ " קרדום לחפור בה " . אבי החל לעזור ל בעבודה במאפייה מאז היותו בו תשע. הוא למד מספר שנים בחדר ו אהב מאוד גם מלא את חובתו למדינה שבה חי ו שירת בצבא הפולני בחיל הפרשים. בשנות העשרים לחייו, היה אבי חבר בחוג דרמה, שם פגש את אמי. שניהם היו פעילים במפלגת פועלי ציון שמאל. הוא . לקרוא

סבי

, : אמי שלישית מימין בשורה האמצעית אבי , ראשון משמאל באותה שורה

, הדרמה 1925

בחוג

1

בת ל שרה ואליהו טשימוביץ , היו חמש אחיות ושני אחים . משפחת אמי הייתה בעלת בית חרושת לייצור סבונים. לאמי היו כישורי מסחר טובים והיא נהגה לנסוע למקומות שונים ש בהם התקיימו ירידים בתחום העיסוק המשפחתי כדי ל השתתף בהם. היא הייתה יזמית ו סוחרת ממולחת ונהגה למכור סבון לאיכרים. " התפקר "אבי בגיל צעיר והיה לאפיקורס. גם אמי לא יהי תה דתית למרות שהייתה בת למשפחה של חסידי גור. אחת מאחיותיו של אבי נישאה לאדם דתי אך רוב ילדי המ שפחה "התפקרו". אסתר, אחותה של אמי עלתה ארצה כבר בשנת 1935 וגרה בתל אביב. ו פולט סק וביקשו מהם להסתדר כדי שיובלו מזרחה לכיוון הגבול הרוסי. יהודי העיר, ומשפחתי בתוכם, גורשו מזרחה לגבול רוסיה ב 26 בספטמבר 1939 , ביום ש לי ה בו מלא .שנה הרוסים קבלו בפני הגרמנים על המספר הרב של המגורשים אל גבולותיהם. במענה לטענת ה הרוסים סכימו הגרמנים לאפשר ל מי שרוצה לחזור לפולין לעשות זאת. ואכן פליטים רבים חזרו ן לפולי וביניהם אחיה של אמי ו אברהם אחותה נספו ש חוה שם עם משפחותיהם. משפחתו של אבי , אחיו ואחיותיו , תשעה שנותרו בפולין , . אף הם אחות רק , הנה אחת, שהייתה הם ניצלו . הם עלו ארצה בשנת 1948 . במהלך הגירוש מפולין, כאשר משפחתי חצתה את הנהר בוג , ניסה אחד החיילים להשליך אותי לנהר בטענה שתינוק לא ישרוד את הדרך. אמי התחננה בפניו להשאיר אותי בחיים והצליחה לשכנע אותו לוותר על מעשהו . עם הגירוש מהעיר הצטרפו אלינו , י סבת שרה, , אם אמי וכן שתי אחיותיה של אמי גולדה ובלומה עם בעליהן. יחד עברנו את כל מסע הנדודים שלנו . אנחנו נדדנו במשך כשלוש שנים 5000 ק"מ והגענו עד הרי אורל. ב מהלך השנה וחצי השנה הראשונות מזרחה. בין יולי 1941 לבין אפריל 1943 חיינו בכפר ליבידובקה ליד המרכז האזורי שטשויה. מיד לאחר הפלישה הגרמנית גויס אבי לעזור במאמץ המלחמתי של ברה"מ. הוא נשלח לעבודה במפעל לייצור טנקים בעיר מגניטוגורסק, שם היו מרבצי ברזל נרחבים. כך נפרדנו מאבי למשך כשנה וחצי. אחי היה בן 10 בעת גיוסו של אבי והוא מלא את המשימות שאבי עד עזיבתו יבת חט גוןכ עצים ביער. אמי עזרה בפרנסת המשפחה ת בעבוד ה בקולחוז. באזור גידלו סלק סוכר ואמי שהייתה יזמית ובעלת תושי ה י יצרה סוכריות מסלק סוכר ומכרה אות ן בשוק . , אחי , בצלאל זוכר כי לאחר כיבוש פולין על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 , הגרמנים אספו את כבר אשה נשואה ואם לילד , למזרח כךו משפחה העם לנדודינו חיינו בבלארוס בעיר פול שם עבד אבי במפעל לטקסטיל . עם פלישת הגרמנים המועצות ביוני 1941 המשכנו ל

אמי ל

אידה,

הרי אנשי העי

נספו

במספר,

הגיעה

–כ

לברית

וצק

ברוח

עשה

של אבא ולהצטרף

י הורש נו לעבור למקום

עם התפנית במלחמה , לאחר קרבות סטלינגרד ,

עבודתו

אליו במגניטוגורסק . זה קרה באפריל 1943 . לאחר שנה וחצי של פרידה המשפחה אוחדה מחדש. אחי היה בן שבע כאשר ה תחלנו את מסע הנדודים שלנו. הוא למד בכל שנה בעיר אחרת ובבית ספר אחר. הוא מעולם לא סיים שנת לימודים בבית הספר ש וב החל אותה.

כפיסי עץ שקשרנו

אני זוכר ש בעיר מגניטוגורסק, בלילות ירח, נהגנו אחי ואני עם "סקי "ל לצאת

שנותר חקוק בז י כרוני מאותה תקופה קשור למחנה שבויים גרמני ששכן

אחד ה

. נו לרגלי

מראות

חלפו על פנינו

אלפי שבויים גרמניים לו וא

בקרבת מגורינו . אני זוכר כילד רך כיצד הצעידו ה

רוסים

. בסך

2

בילדותי הייתי שובב לא קטן ורוב היום הסתובבתי עם ילדים בני גילי ברחובות. בגלל תנאי המחיה הגרועים פעמים רבות ת אמי פל ה כינים מתוך שערי ו הייתי פולה כינים משערה.

אני ים.

במגניטוגורסק התחלתי ללמוד בבית ספר. זו העיר בה שהינו עד סיום המלחמה. ושם גם נפטרה סבתי בשנת 1944 .

הכינו אותי לקראת כניסתי לכיתה א'. לכבוד המאורע תפרו לי

מהאופן ש

יש לי זיכרון

בהיר

בו על

חליפה שחורה בהיו ה כפתורי זהב ו זוג מכנסיים קצרים. לבוש בחליפה החדשה יצאתי לשחק ו מ כנסי החדשים נתפסו במסמר ונקרעו. חזרתי לצריף ש בו גרנו עם משפחות נוספות, נכנסתי למיטה והתכסיתי בשמיכה. אבי מצא את המכנסיים הקרועים , ולראשונה בחיי ובפעם היחידה , בחיי הכה אותי. "סטלי ." נקה

שכונתה

שחק במשחק שנקרא "זושקה" . זהו

ש בו התגוררנו היה אולם כניסה ,ךארו ל אהבנו שבו

בצריף

פרווה לא מעובדת. נהגנו לבעוט בה כמו

משחק עם פיסת בדיל בצורת כפתור שאליה תפרנו

פיסת

כלפי מעלה . שהצליח לבעוט בזושקה את מספר הפעמים הרב ביותר עד שהיא נפלה על הרצפה. היום על אותו עיקרון מקפיצים כדור אך אז לא היה ברשותנו במשחק

היה זה

המנצח

בכדור

כדור.

בבית הספר בו למדנו אני זוכר שהמורה שלי הייתה אנטישמית . היא הרבתה לקלל את הילדים היהודיים . היא גם נהגה להכות ידינו . לאחר כתיבה מרובה בכיתה נהגנו , כל תלמידי

אצבעות

תרגיל אצבעות מלווה בדקלום לשחרור אצבעות: "וי פיסלי, וי פיסלי, נש י מלצקי

הכיתה, לערוך

או אוסט לי" כלומר: " אנחנו כתבנו, אנחנו כתבנו האצבעות שלנו התעייפו " . בכל תקופת היותי

תלמיד אחי , שהיה בוגר ממני בשש שנים, תמיד שמר עלי בלכתנו לבית הספר. הלכנו ברגל לבית הספר , מרחק של כשלו שה קילומטר, גם ב ימים שבהם התחוללו סופות שלג. את ספרי הלימוד שלנו נשאנו על גופינו מתחת לבגדים כי לא היו לנו ילקוט לאחר המלחמה הודיע סטלין כי פליטי פולין מורשים לעזוב את ברית המועצות ו לחזור לפולין. משפחתנו עזבה במאי 1946 . נסענו ברכבות לשצ צין ' ששוכנת לחופי הים הבלטי במסע שנמשך שלושה שבועות. בדרך, באחת מ , תחנות ה ירדנו אני ואחי מהרכבת כדי ללכת לשירותים . לפתע שמנו לב שהרכבת לנסוע. הורי ניסו לעצור את הרכבת ואני יחד עם אחי בצלאל התחלנו לרוץ במה שהיה מבחינתנו "הריצה לחיים". למזלנו ה צ לחנו לעלות שוב על הרכבת. מ נסיעה זו אני אני גם זוכר באחת מתחנות הרכבת תנועה ערה של חיילים רוסים שכנראה חזרו הביתה מן המלחמה. במיוחד הרשים או תי מספרם הרב של השעונים שכל חייל ענד על זרועו , שלל מלחמה כנראה. בנסיעה הממושכת ברכבות חליתי בטיפוס הבטן וכשהגענו לשצ ' צין שבפולין אשפזו אותי בבית חולים. התקיימתי בכל יום מקערית אחת של סולת , זה מה שהתירו לי לאכול בגלל מחלתי . איבדתי משקל רב עקב המחלה . אסרו על אמי לבקר אותי , פן תדבק, והיא נהגה לעמוד בגן בית , החולים בעוד ליד חלון חדרי בקומה השנייה כשאנחנו מנופפים זו לזה לשלום . לאחר את מראה גולגלות ה אדם שנותרו מן המלחמה ו היו פזורות לאורך כל

החלה

הדרך.

זוכר

אני עומד שבועות

להשתחרר מבית החולים . אחת האחיות נתנה לי ,

הוחלט שאני

בן אשפוז

יכול

ארבעה

כמחוות פרידה, י לחמני ה טרייה שאכלתי בתשוקה וז י כרון הלחמני י ה שמור אתי עד היום. אך

3

אותה לחמני י ה טעימה עלתה לי בשבועיים נוספים בבית החולים כי גופי לא הצליח עדיין לעכל אוכל מוצק.

1946 התרחש הפוגרום בק לצה יי . זה היה אירוע טראומתי עבור היהודים . אירוע זה וביטויי אנטישמיות נוספים גרמו לכך שכמעט כל היהודים עזבו את פולין ואנו בתוכם . עברנו לאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה בעזרת ארגון הג'וינט וארגון "הבריחה" . שהינו במחנה עקורים ציגנהיים (באיזור קאסל) מסוף 1946 עד מאי 1947 . א בי, שהיה ציוני נלהב וכך גם אמי, רצו לעלות לארץ. אחי בצלאל חבר לצעירי תנועת הנוער "דרור" וגר אתם במחנה שלהם. באחד הימים נסעה קבוצ ת "דרור" ואחי בתוכם. הורי לא ידעו דבר אודות הנסיעה ואבי החל לחפש אותו. הוא מצא אותם ב ור אז מינכן והחזיר א ותו ביולי 1947 החל מסע מאורגן ל העלאת יהודים לארץ ישראל שנוהל בידי חברי "הבריחה" "ו המוסד לעלייה ב' " . , הובלנו כמו פליטים רבים אחרים , בשיירות של משאיות , 170 במספר, דרך גרמניה לצרפת. זו הייתה התארגנות מורכבת שדרשה תיאום מדויק של אנשי ארגון "הבריחה" . הנסיעה התנהלה בעיקר כשהגענו לצרפת ל נמל סט , בים התיכון , עלינו על האני ה י יצאנו מנמל סט ליד מרסיי -ב 11 ביולי 1947 כשעל סיפון האני ה י 4515 יהודים ניצולי שואה. קברניט האנייה היה אייק אהרונוביץ ומפקדה היה יוסי הראל (המבורגר). ההפלגה לארץ נמשכה כשבוע. באחד מימי ההפלגה הבחנו בלוו י יתן ענק ששחה לצד הספינה. הוא כמובן עורר התרגשות רבה וכל נוסעי האני יה מיהרו לצד האנייה בה נראה הלווייתן. מכיוון שרוב הנוסעים התקבצו בצדה האחד של האנייה היא החלה נוטה על זה צד בצורה כנהישס את הנוסעים. אנשי הצוות מיהרו להשיב אותנו למקומותינו כדי שהאנייה לא תתהפך. במשך כל תקופת ההפלגה שטו לצד ה " סודוס קא" שש אניות קרב בריטיות ן שמטרת הייתה למנוע את הגעת האנייה לחופי הארץ. בלילה האחרון של ההפלגה, מול חופי הארץ , התחולל קרב כאשר הבריטים הורו ל אנייה לעצור ורב החובל של אקסודוס לא נענה. הבריטים נגחו את אקסודוס באניותיה . ן לאחר מכן עלו בכוח על הסיפון והתחולל קרב נוסעי האנ שליכו היה י קופסאות שימורים ושמן רותח על הבריטים בנ י סיון למנוע מהם לעלות על האנייה. שלושה אנשים מבין הנוסעים נהרגו תוך כדי ההתנגדות. בקומה התחתונה של האנייה מעל חדר המכונות. בליל הקרב הגיעו אלינו רב החובל , אהרונוביץ, והמכונאי, הקימו אותנו מ משכבינו , הסירו מספר קרשים מן הרצפה וירדו לחדר המכונות. כעבור ששים שנים פגשתי את רב החובל והזכרתי לו את סיפור ליל הקרב. "אקסודוס" או כשמה העברי "יציאת אירופה ." תש"ז המשפחה שלנו

יולי, ב

אלינו.

בלילות.

שבמהלכו

מוקמה

וגררו אותה לחיפה . שם

לאחר עליית החיילים הבריטים על סיפון האנ י יה הם השתלטו על

יה

תוך מאבק , והעבירו אותנו דרך ביתן שבו ר וססנו בד.ד.ט. לאחר מכן הועברנו

הורידו אותנו בכ ,חו

לשלוש אניות גירוש. המשפחה שלנו הועלתה על האנייה "אושן ויגר". ההעברה התנהלה

תוך

מאבק מר ושימוש בכוח שבסופו אילצו אותנו הבריטים לשוב על עקבותינו . לצרפת הם החזירו אותנו אל המקום ממנו יצאנו לנמל "פורט דה בוק". המעפילים סרבו לרדת והפרשה עוררה הד רב בעיתונות העולמית.

4

אני זוכר כי כשהיינו באניית הגירוש העבירו אותי לאגף אחר של האני י ה שם הייתה מרפאה שנוהלה על ידי הבריטים שליוו את הנסיעה כדי לטפל בפצע ברגלי. נשאר לי ז י כרון מאוד חיובי מהם בזכות ההתנהלות המנומסת והאדיבה כלפי . שהינו על האנ י יה בפורט דה בוק מחוץ לנמל במשך כחודש ימים. לאחר מכן הוביל ו הבריטים את האני י ה דרך מיצרי גיברלטר לכיוון המבורג שבגרמניה. בדרך, מול חופי פורטוגל, במפרץ ביסקאיה התחוללה סערה קשה בים. הגלים עברו בגובהם את סיפון האנייה ומים החלו חודרים לבטן האנייה שם שכבנו על הד רגשים. אני זוכר שאמי חיבקה אותי בחוזקה וכולנו חשנו פחד רב.

בשבעה בספטמבר 1947 הגענו להמבורג . בנמל המבורג הורידו אותנו מהאניות בכוח והעבירו אותנו למחנה פפנדורף שהיה בזמן המלחמה מחנה שבויים . בפפנדורף התחלנו לקבל חבילות מזון מהג'ויינט. הנ ה לת המעפילים הנפיקה לכל אחד מאתנו תעודה עם תמונה ומספר אך ללא שם כדי לבלבל את האנגלים ולמנוע מעקב שלהם בעתיד.

תעודת מעפיל על האנייה "אקסודוס"

5

לקראת 1947 עברנו לעיר אמדן בצפון מערב גרמניה ליד הנהר אמס באזור הכיבוש האמריקאי. באמדן, חיינו קרוב לחצי שנה והלכתי עם חבר לחדר שם למדתי לקרוא הפוך בגלל מחסור בספרים. לאחר זמן מה עזבתי את החדר ו התחלתי ללמוד עברית ו שירים ישראלים. באותה עת גם הצטרפתי לקן "השומר הצעיר".

דצמבר

" דגל קן השומר הצעיר "

לאחר כחצי שנה עברנו לצרפת בעזרת "המוסד לעלייה ב "' . ביוני 1948 הגענו למרסיי מקום ל מה" שנקרא חנה הגדול" – ריכוז העולים הגדול באירופה. משם הפלגנו ארצה באופ ן יה י חוקי באנ

הייתה זו האנייה האחרונה שהפליגה לנמל תל . אביב -

"טטי".

בצרפת

שוחה בחופי

בנדול

הגענו לנמל ב – 30 . יוני ב האנגלים האחרונים עזבו את נמל חיפה באחד ביולי . האנייה עגנה במרחק קילומטר וחצי מהחוף והורידו אותנו באמצעות סירות . עם הירידה לחוף קיבל כל אחד מהנוסעים תפוז שהיה עטוף בנייר דפיניל להגנה מפני רקב . זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי וטעמתי פרי זה. שנים רבות לאחר מכן ליווה אותי ריחו המשכר . . . פוז אותו ת של

חמה וף נלקחנו לרעננה למחנה אוהלים ששכן ברחוב מוצקין. שם שהינו במשך שלושה חדשים באהלים נחפרו תעלות כהגנה מפני הפצצות מכיוון ש מלחמת השחרור הייתה עדיין

שמסביבם

בעיצומה באותם ימים.

שהיה ברשותנו. ליד מחנה האהלים מצאנו

אנחנו, הילדים, חיפשנו במה למלא את הזמן ה

פנוי

אבטיחים. "התפלחנו" לשם ופתחנו אבטיח אחד. הוא היה לבן וכך היו גם כל היתר. לא ידענו שיש גם אבטיחים שנועדו לבהמות והם לבנים .

ה מקש

6

ל הצטרף קיבוץ "אפק" . לאחר מכן עבר אחי לקיבוץ

הורי ואני עברנו לגור בכפר - סבא ואחי בצלאל

74 .

" צובה שם חי עד יום מותו בשנת 2006 יל בג

ח" "פלמ

כאשר הגענו לארץ אבי החל לעבוד ממש למחרת הגעתנו. הוא עבד במאפיית "אנקר" ברעננה וכאשר עברנו לכפר - סבא הוא עבר לעבוד במאפייתו של עקיבא לוי. בהמשך הוא התקבל לעבודה בלשכת העבודה ולאחר מכן במרכז הקואופרציה.

אמא שהייתה יזמית וסוחרת מנעוריה, הקימה בחצר ביתנו בכפר - סבא לול ובית אימון לאפרוחים . בימי הצנע של שנות החמישים זו הייתה עזרה גדולה בפרנסת הבית.

הורי בחופשה בירושלים

- בכפר סבא למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון "כצנלסון". באותן שנים הייתי חבר ב"שומר הצעיר" ושיחקתי כדור - רגל ב"הפועל כפר - סבא". בגיל 16 צורפתי לקבוצת הבוגרים ונודעתי זכות ב כושרי הפיזי שהיה טוב במיוחד.

"ברנר"

קשר אחורי ב "הפועל כפר - סבא" לנוער (ראשון מימין)

7

עוז. לאחר אימונים בנח"ל המוצנח והדרכה

עם תום לימודי התגייסתי לנח"ל במסגרת גרעין - ניר

שם השתקעתי בקיבוץ ניר עוז. -

חייל בנח"ל מוצנח בצעדת ארבעת הימים בירושלים, 1958

שימשתי בקיבוץ כמזכיר וכגזבר. הכרתי את דליה שאף היא הייתה חברה בגרעין ונישאנו בשנת 1961 .

עם דליה ב ירח הדבש שלנו בגליל

1965 . בשנת 1965 עזבנו את הקיבוץ

בקיבוץ נולדו שני ילדי יעל ודן. יעל בשנת 1962 ודן בשנת

1970 .

בתנו מירה בשנת

ועברנו לגור בחדרה ובשנת 1967 עברנו להרצליה נולדה שם

התחלתי לעבוד בחברת "אסיא ות"רמעב - . למדתי באוניברסיטת תל - אביב כ לכלה ומדע המדינה. בשנים 1972-1976 נשלחתי מטעם מקום העבודה ל דרום אפריקה שם ניהלתי את החברה המקומית של אסיא (טבע) בתחום מזון ותרופות לבעלי חיים. עם שובינו ארצה עבדתי בכור - סחר. בשנת 1979 עברנו לרעננה לבית בו אנו גרים עד היום. בשנת 1966 כמנהל אדמיניסט יבי רט

8

בשנת 1986 נשלחתי להונג - קונג לנהל את סניפי כור - סחר במזרח הרחוק מאוסטרליה עד יפן ומה שביניהן. מבין ילדינו, רק מירה הצטרפה אלינו להונג היא ו קונג - סיימה שם את התיכון האנגלי. יעל ודן נשארו בארץ. יעל למדה ועבדה ודן היה בצבא. חזרנו ארצה בשנת 1988 . עבדתי מס ר פ שנים ב"יכין - חק"ל" ועסקתי כעצמאי בנדל"ן ובסחר בינלאומי.

בחתונת בננו דן, מימין: אחי, אבי ואני

לאחר פרישתי מהעבודה למדתי גרפולוגיה וכן ספרדית ורוסי . ת במשך שנים רבות אני קשור לספורט ועוסק בו. שנים רבות שחקתי , טניס ואני גם נהנה ל שחק ברידג'.

נכדינו: נועה, שי ורועי

" אקסודוס במלאת 70

בספטמבר 2017 השתתפתי ב מפגש מרגש של עולי וצאצאי העולים באנייה "

שנים להפלגת האני .הי

היו אנשי עבודה כל חייהם ומיד עם הגיענו ארצה המשיכו

כיום, במבט לאחור , ש הורי ב נזכר אני

לעבוד גם . בארץ

מצבת זיכרון לעיירה פולטוסק בחלקת הקהילות בבית העלמין בחולון

9

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html