סיפור חיים - סיפורו של גבריאל נבו

בילדותי הייתי שובב לא קטן ורוב היום הסתובבתי עם ילדים בני גילי ברחובות. בגלל תנאי המחיה הגרועים פעמים רבות ת אמי פל ה כינים מתוך שערי ו הייתי פולה כינים משערה.

אני ים.

במגניטוגורסק התחלתי ללמוד בבית ספר. זו העיר בה שהינו עד סיום המלחמה. ושם גם נפטרה סבתי בשנת 1944 .

הכינו אותי לקראת כניסתי לכיתה א'. לכבוד המאורע תפרו לי

מהאופן ש

יש לי זיכרון

בהיר

בו על

חליפה שחורה בהיו ה כפתורי זהב ו זוג מכנסיים קצרים. לבוש בחליפה החדשה יצאתי לשחק ו מ כנסי החדשים נתפסו במסמר ונקרעו. חזרתי לצריף ש בו גרנו עם משפחות נוספות, נכנסתי למיטה והתכסיתי בשמיכה. אבי מצא את המכנסיים הקרועים , ולראשונה בחיי ובפעם היחידה , בחיי הכה אותי. "סטלי ." נקה

שכונתה

שחק במשחק שנקרא "זושקה" . זהו

ש בו התגוררנו היה אולם כניסה ,ךארו ל אהבנו שבו

בצריף

פרווה לא מעובדת. נהגנו לבעוט בה כמו

משחק עם פיסת בדיל בצורת כפתור שאליה תפרנו

פיסת

כלפי מעלה . שהצליח לבעוט בזושקה את מספר הפעמים הרב ביותר עד שהיא נפלה על הרצפה. היום על אותו עיקרון מקפיצים כדור אך אז לא היה ברשותנו במשחק

היה זה

המנצח

בכדור

כדור.

בבית הספר בו למדנו אני זוכר שהמורה שלי הייתה אנטישמית . היא הרבתה לקלל את הילדים היהודיים . היא גם נהגה להכות ידינו . לאחר כתיבה מרובה בכיתה נהגנו , כל תלמידי

אצבעות

תרגיל אצבעות מלווה בדקלום לשחרור אצבעות: "וי פיסלי, וי פיסלי, נש י מלצקי

הכיתה, לערוך

או אוסט לי" כלומר: " אנחנו כתבנו, אנחנו כתבנו האצבעות שלנו התעייפו " . בכל תקופת היותי

תלמיד אחי , שהיה בוגר ממני בשש שנים, תמיד שמר עלי בלכתנו לבית הספר. הלכנו ברגל לבית הספר , מרחק של כשלו שה קילומטר, גם ב ימים שבהם התחוללו סופות שלג. את ספרי הלימוד שלנו נשאנו על גופינו מתחת לבגדים כי לא היו לנו ילקוט לאחר המלחמה הודיע סטלין כי פליטי פולין מורשים לעזוב את ברית המועצות ו לחזור לפולין. משפחתנו עזבה במאי 1946 . נסענו ברכבות לשצ צין ' ששוכנת לחופי הים הבלטי במסע שנמשך שלושה שבועות. בדרך, באחת מ , תחנות ה ירדנו אני ואחי מהרכבת כדי ללכת לשירותים . לפתע שמנו לב שהרכבת לנסוע. הורי ניסו לעצור את הרכבת ואני יחד עם אחי בצלאל התחלנו לרוץ במה שהיה מבחינתנו "הריצה לחיים". למזלנו ה צ לחנו לעלות שוב על הרכבת. מ נסיעה זו אני אני גם זוכר באחת מתחנות הרכבת תנועה ערה של חיילים רוסים שכנראה חזרו הביתה מן המלחמה. במיוחד הרשים או תי מספרם הרב של השעונים שכל חייל ענד על זרועו , שלל מלחמה כנראה. בנסיעה הממושכת ברכבות חליתי בטיפוס הבטן וכשהגענו לשצ ' צין שבפולין אשפזו אותי בבית חולים. התקיימתי בכל יום מקערית אחת של סולת , זה מה שהתירו לי לאכול בגלל מחלתי . איבדתי משקל רב עקב המחלה . אסרו על אמי לבקר אותי , פן תדבק, והיא נהגה לעמוד בגן בית , החולים בעוד ליד חלון חדרי בקומה השנייה כשאנחנו מנופפים זו לזה לשלום . לאחר את מראה גולגלות ה אדם שנותרו מן המלחמה ו היו פזורות לאורך כל

החלה

הדרך.

זוכר

אני עומד שבועות

להשתחרר מבית החולים . אחת האחיות נתנה לי ,

הוחלט שאני

בן אשפוז

יכול

ארבעה

כמחוות פרידה, י לחמני ה טרייה שאכלתי בתשוקה וז י כרון הלחמני י ה שמור אתי עד היום. אך

3