סיפור חיים - סיפורה של מירה ברק

סיפור חיים סיפורה של מירה ברק

2017 , הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

1

יפורה ס קר מירה ב של

מירה ברק חיה את חייה ללא עָבר וללא זיכרונות ילדוּת.

השואה הפרטית שלה נמחקה ונעלמה בתוך חלל

שחור. היא אינה יודעת מי היו הוריה , מי היו סבא וסבתא שלה, ואם היו לה אחים או אחיות

או קרובי משפחה כלשהם.

בשנת 1948 היא הגיעה ארצה כילדה שגזרה על עצמה שתיקה, במצב גופני ירוד. גילה

וזהו. מאז אני מירה. אני יכולה רק לשער

', מירה'לה

הוערך כארבע או חמש. "מישהו קרא לי '

שמישהו מסר אותי לבית יתומים בתקופת המלחמה, כדי להציל אותי, שהרי ילדה בת ארבע

לא יכו לה לשרוד לבדה את התופת הזא ת." שם מצאו אותה אחרי המלחמה שליחים שהגיעו

מארץ ישראל במסגרת ארגון "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית, בחיפוש אחר ילדים

אבודים ברחבי אירופה, בבתי י תומים, במנזרים, ברחובות וביערות .

, כלשהי לא דיברתי כלל ."

"לא ידעתי את שפת אמי, וכנראה , כתוצאה מטראומה

הילדים , כשמונה או תשעה במספר, הובאו בליווי מבוגרים לעיר הנמל מרסיי שבדרום צרפת,

יצאו אניות מעפילים בדרכן לישראל ." לפי המסמכים שחיפשתי ומצאתי כעבור שנים

שממנה

בארכיון הציוני בירושלים הגעתי באניי ת המעפילים ' אלכסנדריה '. במסמכי ההגירה שלי נכתב

1945 . הדבר אומַת בחוות - דעת רפואית. לפי אותם מסמכים

שנולדתי בין השנים 1944 -ל

נולדתי בפולין, אבל , כאמור, שום דבר, אינו בטוח, ולמעשה איני יודעת מי אני. "

כעבור שנים כתב בנה הצעיר עודד את הקטע הבא, שבו הזיכרון והדמיון של ילדה נמהלים

לש ב:א חזור כו

" רחש גלים , לפעמים אני חשה בחילה , כולם זרים סביב, אני מפחדת. לפני כמה ימים הגיעו

שני גברים ש נראו לי מאד גבוהים ולקחו אותי. שמעתי מילים בשפה שאני לא מכירה , אמרו

לי שיהיה בסדר והלכתי אתם. פחדתי, אבל לַ פַ חד כבר הייתי רגילה. נסיעה ארוכה מאד

הרבה אנשים ,

במכונית מטלטלת, הנ ופים משתנים. שוב אני בדרכים. מגיע ים ל נמל , גדול

רעש ותנועה. אחד הגברים אוחז בידי ואנחנו מפלסים את הדרך על הרציף. אנחנו מגיעים

למזח ולידו עוגנת אנייה גדולה. מעולם לא ראיתי אנ י יה. אני מתחילה במסע ימי אל הלא -

ושוב חושך , שבעה ימי הפלגה . אני לא

נודע. הים גלי, הקרקע שוב אינה יציבה. חושך ,אור ,

, מכונסת מטמינה את ראשי בבובה המרוטה, חברתי היחידה . לפעמים

מדברת עם אף אחד ,

אני מרימה את הראש ומציצה. יש עוד ילדים סביבי, כולם גדולים ממני, אני הקטנה, גם אותם

איני מכירה , אך מצליחה להבין את השפה של חלקם. אני שומעת שוב ושוב את צירוף

2

' המילים ארץ ישראל ' ותוהה ל מה הכוונה. באנ י יה מחלקים אוכל ושתיה. אני חושבת לעצמי,

' האם יחלקו גם מחר ?' אני בוצעת חלק מהלחם ומטמינה בצד. המיטה קשה אבל אני עייפה

ונרדמת, מחבקת את הבובה ומתנתקת. למדתי שיותר קל לי כשאני ישנה. לפעמים השינה

שלווה ומרגיעה. המסע ארוך והציפייה ג דולה, לאן ?למי ?

בוקר אחד נשמעת צפירה ארוכה. האנשים סביבי רועשים מתמיד, המולה באוויר , גבר שוב

אוחז בידי בחוזקה ואומר, ' מירה'לה, בואי, הגענו. ' אני חוטפת את הבובה ואנו מטפסים

בחופזה במעלה מדרגות העץ אל הסיפון.

אני מתאמצת להיות גבוהה ולעיתים

" בחוזקה.

מצליחה. לבי הולם

מירה מספרת: " מתחקיר שעשיתי כעבור

שנים הבנתי ש הגענו לנמל חיפה ומ

מנו

. בחדרה

העבירו אותנו ל ' בית עולים '

משם , לפי מסמכים שמצאתי באותו

ארכיון, העבירו אותי לבית יתומים בכפר

" נים.' או ' , סבא

מירה שהתה במוסד 'אונים' כארבעה

חודשים.

דבורה וזאב ליכטמן מרעננה הגיעו

ל'אונים' במטרה לאמץ ילד. " אבא שלי

העדיף לאמץ בן .

מסמך הגעה ל"אונים", הארכיון הציוני.

ה במשרד של העובדת ה סוציאלית בבית היתומים הם ראו ה דרך חלון ילדה

אבל כשהם ישבו

רצה אחרי ילד אחר , עם מקל בידה ו , אימא אמרה מיד שזאת הילדה שהיא רוצה. " הילדה

לכדה את עיניהם ול ם של בּ

שורדת ה

ליכטמן.

הזוג

ודבורה ליכטמן

ההורים המאמצים: אבז

3

אימוץ ה כתב

" הורי היו אנשים קשי - יום, גרנו בבית קטן, אימא הייתה חולה ואבא עבד בכל מיני עבודות

במושבה , עבודה שבגללה לקה

מזדמנות, לעתים עבד כטייח ולאחר מכן במכון תערובת ה

באסטמה. חיינו ממשק קטן בחצר, אבא ג י דל תרנגולות בלול קטן ומכר ביצים , והייתה לנו גם

גינת ירק. אכלנו בדרך כלל ממה שהיה בגינה. חיינו בצנע ה והוריי חסכו עבורי . אני מברכת

כל יום על המזל שלי , שאומצתי על ידי הוריי, דבורה ויואל ."

בית ההורים ברחוב סאלד ברעננה

4

גם מירה הקטנה לא

. בחשאי

באותם ימים נושא אימוץ לא היה גלוי כמו היום, והכל נעש ה

ממש הייתה מודעת למתרחש.

" למרות הבית החם ש א ימץ אותי - ילדותי לא הייתה פשוטה, בלשון המעטה. נהגתי להחביא

ידעו היכן אני מחביאה אותו לפי שורות הנמלים שהיו הולכות בבית. נהגתי גם

יהור ו , אוכל

הבית ומחוצה לה . גם בגן הילדים נהגתי

בכל מיני מקומות ב צרח

מהבית ולה

סתתר

לברוח

והגננת הייתה תופסת אותי באוזן, מושיבה אותי על כיסא ליד

להפריע, הייתי

שובבה

לקח זמן עד שהבנתי שאני

המטבחון ומשאירה אותי שם עם ה מבשלת. עשיתי לכולם . צרות

להחביא בו אוכל, מקום שאפשר וכדאי להישאר בו

נמצאת במקום מ בטחים, מקום

שאין צורך

ולא לברוח ממנו.

אבל רק לקראת כיתה א' התחלתי לדבר. "

. מקנדה

מירה, בת חמש וחצי, עם הבובה ששלח דוד, אח של

האם

5

עם אימא בת ארבע וחצי

מירה בגן חובה

6

א עשרה מה גילתה לה את סוד האימוץ.

עם מלאת לה שתים -

במוחו של אדם ולעולם לא יישכחו. כזה הוא אותו

מירה משחזרת: " יש זיכרונות שנחרת

ים

, עשרה בחוץ ג שם זלעפות , אני יושבת במטבח הקטן בביתנו ברעננה

יום. אני בת שתים -

ומציירת פרה , משהו שלמדתי לצייר באותו יום בבית הספר . אמי ק ו ראת לי ואני אומרת לה ,

פצת על המיטה בישיבה מזרחית ואימא יושבת

את הציור ובאה. וקאני '

, רק רגע אני מסיי

'

מת

זוג, האיש חבר קיבוץ איילת

מספרת על לי

מולי על אחד הכ י סאות שבפינת האוכל היא .

השחר והאישה מחיפה. היא מספרת את זה כמו סיפור על אנשים אחרים, בגוף שלישי. ' הם

, אבל לפני כן

1939 הם החליטו לה נשא י

1931 והחליפו ביניהם מכתבים. -ב

-ב הכירו

ממנו

האישה כתבה לבן זוגה כי לעולם לא תוכל ללדת ילד והם ייאלצו לאמץ. היא

מקבלת

ו וקבעו את משכנם במושבה

כך יהיה. ישא אכן נ הם ו '

תשובה שבו כתוב , ' כל שתרצ – י

מכתב

רעננה.

מכתב מאבא באיילת השחר לאימא בחיפה לפני נישואיהם, 1939

בכפר סבא כשבכוונתם

כעבור תשע שנים, ב - 1948 , הם מגיעים יחד לבית היתומים ' ' אונים

, מסיפורה הצביעה עלי ואמרה ,' הילדה הזאת היא את. '

לאמץ ילד. וכאן אמי דבורה עצרה

7

התובנה הזאת הייתה

בגיל שתים - עשרה התוודעתי לראשונה לעובדה שאני בת מאומצת ו ,

עבורי . יצאתי החוצה אל ה מרפסת ובכיתי . לא רציתי שאימא תראה אותי בוכה,

מאד קשה

אבל בחוץ היה קר וירד גשם ונכנסתי פנימה. "

אבל העלילה רק מסתבכת: " שאלתי את אימא מ ד וע לא סיפרה לי קודם , והיא ענתה

אבל משהו אילץ אותה לעשות זאת מוקדם

, עשרה

ש התכוננה לספר כשאגיע לגיל שמונה -

יותר משת כננה. באותו שבוע, כך סיפרה, -ב 1.3.57 , התפרסמה באחד העיתונים כתבה על

צילה לאנג , שעקבותיה נעלמו עשר שני ם קודם לכן באירופה , שהוריה

ילדה אבודה, ב

שם

הביולוגיים מחפשים אותה ושהיא אומצה על ידי משפחה ברעננה. הילדה , כך נאמר בעיתון,

לומדת באחד מבתי הספר במושבה ואינה יודעת דבר על עברה.

"אכן התקיימה פגישה עם המשפחה שטענה שאני הבת שלהם, שתי ה'אחיות' שלי התחילו

לדבר ביניהן פולנית, כדי לבחון את התגובות שלי, ואמרו לי שהן קרובות משפחה שלי.

' אבל הוברר כי הילדה קשורה מאד למשפח ת ה המאמצת , ' כך נכתב בעיתון, ו' אנשי הסוכנות

היהודית מנסים למצוא דרכים להחזרת הילדה להוריה הביולוגיים , למרות כל הקשיים. '

יגיע אלי ממקור

אימא שלי ידעה שאנשי רעננה יקראו את הכתבה בעיתון ו לא רצתה ש

העניין

". האימוץ

אחר , ולכן הושיבה אותי וסיפרה לי את סיפור

בכל איך מתקשרים קורותיה של הילדה המאומצת מירה ליכטמן לאותה משפחה שהתגוררה

בהוד השרון הסמוכה לרעננה?

חוותה טרגדיה דומה לזו שחוו רבים ב מלחמה הארורה ההיא ," אומרת מירה .

האות" משפחה

בנות, בנות שתים -

" הסיפור שלהם , של משפחת לאנג , בפולין היה עגום. היו להם

ארבע

נשארה עם

עשרה, תשע, שבע ותינוקת בשם צילה. אבי המשפחה גויס לצבא הרוסי ם והא ,

האם לקחה את שלוש הבנות

בנותיה בלא אפשרות לכלכלן. הבת הגדולה מתה מרעב ו ,

האחרות לבית יתומים כדי להצילן מגורל דומה , כשבכוונתה לבוא לקחתן עם סיום המלחמה.

פנה את האישה עם

וה , הגדולות

אבל בית היתומים הסכים לקבל רק את שתי הילדות

ם אספה את שתי בנותיה

הא ו , האב חזר

התינוקת לבית יתומים אחר. עם תום המ

לחמה

הגדולות מבית היתומים האחד, אבל השני היה ריק ונאמר לה שכל הילדים הועלו לארץ.

הגורל ו שערי פולין נ סגרו , ורק ב - 1950 המשפחה עלתה ארצה והחלה בחיפושים

תרע יא

בתם האבודה .

אחר

מיני מקומות , ולא מצאו. כש הגיעו

הם חיפשו ב שידורי הרדיו ב ' מדור לחיפוש קרובים בכל ו '

להם שברעננה , אצל מ שפחת ליכטמן , יש ילדה מאומצת. הם הגיעו

לסוכנות היהודית

נאמר

שיח קשה , אבל הם לא ויתרו ופנו לבית המשפט . וכך התגלגלו

לבית הוריי ו -דו התנהל

8

העניינים אל העיתונות , ואימא רצתה לחסוך ממני את הרינונים מאחורי הגב , וחשבה שעלי

. מפיה

לדעת את האמת

לישיבות בבית המשפט ו פחדתי מאד מהאיש ההוא, לאנג. אני זוכרת

נאלצתי לבוא עם

אבא

היה מושיב אותי בפרוזדור בית המשפט ונכנס לדיון עם השופט , ואני פחדתי

שלפעמים

אבא

להישאר שם לבד , שמא לאנג ייצא ואהיה אתו לבד .

בסופו של דבר למשפחת לאנג לא היו הוכחות מספקות ולא מסמכים , והם התעקשו רק בשל

הדמיון שלי לאיש לאנג. ואכן דמיתי במקצת לאיש שהיה גבוה כמוני ובהיר עיניים ושיער

השופט לא ידע מה לעשות , ואני זוכרת ש יום אחד אבא שלי כל כך התרגז , הרים

כמוני.

כיסא ושבר אותו על שולחן. ה

זמ- על פסק ן של חודשים אחדים עד שהרוחות יירגעו , אבל גם כעבור הזמן

השופט

הורה

איפה את רוצה להמשיך

הזה הוא התקשה להחליט , ואז קרא לי ללשכתו ושאל, 'מ ,לה' ירה

'? לחיות ואני כמובן בחרתי ב הוריי המאמצים , וחשבנו לתומנו ש עכשיו יניחו לנו .

אבל לא. לאנג היה מגיע כל יום על אופניים לרעננה, מתחבא מאחורי אחד מעצי הפיקוס עבי -

הגזע שלאורך רחוב אחוזה, כל פעם מאחורי עץ אחר, ועוקב אחרי בדרכי מבית הספר

הביתה. הוא היה מגי ח פתאום מאחורי עץ , תופס אותי ומתחנן שאחזור אליהם. פחד

מתנשפת , אדומה ומזיעה ו , אימא

מח טיפה רדף אחרי לילות. ב הייתי רצה ו הביתה

מגיעה

כבר ידעה מיד. רצתי דרך 'היער הקטן,' בשדות , דרך התלמים , כשאני מביטה כל הזמן

לאחור לראות אם הוא רודף אחרי. בהמשך אבא היה מגיע ממכון התערובת בבגדיו

המאובקים לקחת אותי מבית הספר הביתה , כי פחדתי ללכת לבד. אני זוכרת את זה

והוציאו נגד האיש -צו הרחקה.

עד שהורי שמו לזה

, איומה

כתקופה

קץ

במרחק 200 מטרים ממני

אבל הוא לא חדל. הוא היה מגיע לרעננה לעתים קרובות עומד ,

כששיחקתי בחוץ עם חברים, מחכה שהכדור יתגלגל קרוב אליו ו היה תופס את אחד החברים

אותו כאב . א

ומבקש ממנו שישכנע אותי בל לק

ו צרפת ' בנחלת יצחק ,

יס ימתי את בית הספר ה יסודי 'מגד' ברעננה ו התחלתי ללמוד ב " ויצ'

התמחיתי בציור בדים . אבל מאחר שנ ס עתי כל יום לבית הספר לבד באוטובוס היו ,

שם

פוקדים אותי בלילות סיוטים חוזרים . בסיוטים שלי אני יושבת בספסל האחורי של האוטובוס

הריק, ה נהג עוצר את ה אוטובוס, פותח את הדלת ומולי ניצב לאנג. הייתי מתעוררת שטופת

זיעה וצורחת מאימה .

9

נישאתי בגיל צעיר, 18 וחצי, לאחר חצי שנת שירות בצבא, ליגאל בָּ רק (בּ ריק), שאותו אני

כעבור ארבע שנים נולדה הדס

54 ,)

20 כבר הייתי אם ל בן ( עדי

מכנה 'הפַ יס של חיי, בגיל '

שנים לאחר מכן – עודד, היום בן 45."

(כיום בת 50 ) ו

שבע

' הבונוס

10 נכדים. " הקמתי משפחה לתפארת, הם '

של חיי."

למירה

והיא ממשיכה, " השנים הקשות של המשפט פג ע ו בבריאותה של א ימא , שגם כך הייתה

רעועה. למרות שהסוף היה כביכול טוב , מצבה של אימא התדרדר מאד , ובשנת 1975 ,

כשהייתה בת 68 , בדיוק בשנה בה ילדתי את בני הצעיר עודד, היא עברה אירוע מוחי. במשך

תשע שנים סעדתי אותה. אבא חיסל את המשק הקטן , ובמקומו בנינו את ביתנו לידם, כשבין

חצר משותפת . כך היה לי יותר קל לטפל באימא. ניהלתי שני בתים , גידלתי את

בתינו

הילדים וסע דתי את אימא בתקופה שבה לא היו מטפלות. אחרי מותה של אימא מצבו של

למעמסה .

הוא ביקש לעבור לבית אבות כדי לא להיות

ו , התדרדר

עלינו

אבא

בהתנדבות בבית לוונשטיין ואימצתי שני ילדים קטנים מפנימיות

כשהילדים גדלו תי עבד

לסופי שבוע וחגים וחופשים כ'משפחה חונכת.' אחד הילדים דמה לי בהתנהגותו בתחילת

קליטתו אצלנו, ואפילו נהג להחביא אוכל כמוני... הענקתי להם מה שלא קיבלתי בילדותי.

אחר כך נולדו נכדים והפכתי להיות סבתא במשרה מלאה.

שאלות ולא

, שלא שאל

שלא דיברתי עם הוריי יותר

היום בדיעבד אני מאד מצטע

תי

רת

חקרתי יותר. אחרי מותו של אבי החל אצלנו מ רוץ חיפושים ותחקירים . כל בני המשפחה,

כולל בעלי והילדים, התגייסו למען המטרה. נסענו למקומות רבים, ביקרנו במוזיאון בקיבוץ

ארכיון הציוני , נעזרתי בהיסטוריונית . עד היום אני מחפשת

לוחמי הגטאות , ב' יד ושם ב ,'

ום אני עומדת לפעמים מול המראה, מסתכלת לעצמי לתוך העיניים

לדעת מי אני. ע הי ד

ושואלת מי אני. אני לא יודעת כלום. בן אדם רוצה לדעת. כשנולד נכד י בן היום ( , גיא , הראשון

בּ פרץ מַ וע של דמעות ש זלגו

23 ) קרה לי משהו ש לא קרה לי עם ילדי י שלי. כשחיתל ית

אותו

מעיני ללא מעצור. שאלתי את עצמי, א' לוהים אדירים , מי חיתל אותי ? מי האכיל אותי מי ?

מישהו עשה את זה. ו עד היום אין לי

, שלוש הרי '? ארבע

, שנתיים

דאג לי כשהייתי בת שנה,

חמי הגטאות

ישבנו ימים רבים עם זכוכיות מגדלת וחיפשנו לו מוזיאון ב ם באלבומי

תשובות.

קצה של חוט.

ות של ילדים קטנים. לא מצא

תמונות תי קבוצ

נו

בשנת 97 ' הוזמנתי להשתתף בתוכנית הטלוויזיה של מני פאר, 'זהות אבודה.' התוכנית

הופקה במקביל עם הטלוויזיה בפולין. גם שם וגם פה הקרינו תמונות שלי מגיל צעיר, גיל

הנעורים, הבגרות ותמונות עכשוויות. קיוויתי שאולי מישהו מכיר, מישהו יודע משהו. מכל

המשתתפים בתכנית אני ידעתי הכי פחות פרטים על עצמי. האחרים מצאו בעזרת התוכנית

קרובי משפחה, בפולין ובמקומות אחרים בעולם. אני לא מצאתי כלום.

10

בזמן העבודה על תכנית הטלוויזיה סיפרתי לתחקירנית על משפחת לאנג שניס כיח להו תה

כל מה שעברתי בעקבות זה. שאלו אותי אם אני מוכנה לעשות בדיקת ד י.

על ו , שאני בתם

, מאחר שבתקופת המשפט, בשנת 1957 , לא היו בדיקות כאלה. ברור שהסכמתי ,

.איי .אן

במשך שנים רבץ עלי בלון ענקי של יי סורי מצפון, במיוחד אחרי מות הוריי. חשבתי שאולי

כי

טעיתי בבחירה שלי כשהייתי ילדה , ואולי בכל זאת הם ההורים הביולוגיים שלי והדם שלהם

זורם גם בעורק י י. אבל מאידך , אילו הייתי עוזבת את הוריי המאמצים הייתי עושה להם עוול

נוראי. בסופו של דבר שתי הבנות של לאנג לא הסכימו לעשות את הבדיקה . אביהם שכב

באותם ימים בבית חול ים על ערש דווי .

את כל הסיפור

-ב 2009 נוצר קשר עם בימאית הסרטים הדוקומנטריים נילי טל. היא

הכירה

,שלי והצליחה לשכנע את האחיות לעבור את הבדיקה. האב, לאנג, כבר לא היה בחיים.

, בבית הגיעו גם בתי ובני הצעיר , ונילי טל ליוותה הכול עם צוות

שהייתה נעימה ול

, פגישה ל

קשה לתאר מה עבר עלי במשך שלושת חודשי ההמתנה לתוצאות הבדיקה. האחיות

צילום.

קיוו , כמובן, שהתוצאות יהיו חיוביות . אבל פתאום ירדה עלי מין אדישות , וכל ההתרגשות

בבוקר המיועד נסענו למעבדה הגנטית בתל השומר.

פגה.

התוצאות היו שליליות ולא ניתן היה להוכיח שאני אחותן .

גשות האש ם שרבץ על ראש י במשך

הרגשתי כאילו לקחו סיכה ופוצצו את הבלון רשל הכבד

עשיתי

שנים רבות . רווח לי. עם כל הרצון למצוא משפחה , רווח לי על שבגיל - שתים

עשרה

את ההחלטה הנכונה ובחרתי להישאר עם הוריי המאמצים. תארי לך שהייתי עושה עוול לזוג

אנשים נפלאים , ושם הייתי חיה בבית שאין לי אליו ולא כלום, שום קשר. אבל אי אפשר לבוא

אליהם בטענות. הם איבדו ילדה בשואה ועשו הכול כדי למצוא אותה.

הילדוּ ת שלי וכל תהפוכות חיי עשו אותי אדם סגור מאד. רק לאחר שנישאתי ובניתי לי בית

והקמתי משפחה נעשיתי פתוחה לכל דבר. את הילדים שיתפנו בכול. לא הסתרנו מהם דבר.

כל צעד שעשינו, לכל מקום שנסענו אליו דיווחנו להם. עד היום הם שותפים למסע החיפוש ,

שטרם הסתיים ."

מירה ברק מספרת את סיפורה בפורומים שונים, בצבא, בבתי ספר, במועדוני גמלאים ועוד.

"בשנה שעברה ביקש ממני אחד מ י נכד י שאספר את הסיפור בכיתתו, כיתה ו'. אמרתי

למנהלת בית הספר שאולי הילדים קטנים מידי, שאולי בגילם לא מתאים לספר להם סיפור

וכשאני קוראת את

כזה. אבל הם רצו לשמוע, ואחר כך כל ילד כתב לי על קלף , תודה -ברד

הקלפים האלה שלהם אני רוצה לבכות.

11

שבכיתתו

מכתב תודה מילד ,

סיפרה את סיפורה

מכתב מיובל בקנשטיין, תלמיד כיתה י"א , כפ"ס, שכתב

עבודה עליה, אותה הנציח באינטרנט .

אני לא מספרת על השואה. על השואה אני יודעת ככל אדם אחר , מקריאת ספרים ,

עם שורדים או ניצולים

מהחיפושים שלי , שבעקבותיהם יצרתי קשר

מ הרצאות, ו סרטים מ

ים

אחרים . אני חושבת שאני גם ניצולה וגם שורדת, כי בכל זאת מישהו הציל אותי , ובכל זאת

הולכת לספר לכם על מה

. אירועים אני פותחת את הסיפור שלי במילים: ' לא אני

שרדתי את ה

שסבלתי בשואה כי אני לא זוכרת , אלא איך סיפרו לי שאני מאומצת ועל ההשלכות , על חיי

והיו השלכות קשות. '

בטקס הדלקת נרות זי

כרון,

יד לבנים ביום השואה, 2006

12

תצלום כתבה של חיים ברוידא על מירה

שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות"

נסעתי , ולא הצטערתי . נסעתי למחנות,

גם לפולין לא רציתי לנסוע במשך שנים רבות.

אבל

היה לי קשה

וב מיידנק בכל השבילים

לבתי הקברות ולבתי הכנסת. כשהלכתי באוש ויץ ו

ההם

אולי פה אבא ואימא

. מאד הרגשתי כאילו דופקים לי מתחת לרגליים , וחשבתי לעצמי , '

ו אולי סבא וסבתא , שהרי ודאי היו לי גם כאלה. ' אבל שמחתי

החזיקו אותי על הידיים א ,

, מפוחדת

, ובשיחת ה סיכום אמרתי לקבוצה ול מדריך ש הגעתי ארצה לבד, ילדה

נסעתי ש

ו ארצה בשדה התעופה מחכה לי כל

ובפעם השנייה אני חוזרת מפולין

, בוכייה

ו מבוהלת

, וזהו הניצחון שלי. "

ילדים נכדים ה

, ה משפחה ה

מירה מספרת את סיפו רה במסגרת פרויקט

"זיכרון בסלון"

13

תמונת הניצחון – כל שבט ברק !

לפנים: מימין לשמאל – שני (אשתו של עודד), הדס הבת, נטע בתם של שני ועודד, גילי, בת של

של עדי וליאורה, שי, בתם של עדי וליאורה, השורה הבאה: עדי, עודד, רותם

הדס, טלי,

הבת

הבת הגדולה של עודד, עידו ואיתי התאומים של הדס, בן, הבן של עדי וליאורה, יגאל בעלה, גיא,

בנה של הדס .

כל הנכדים לפי הגיל והגובה...

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html