סיפור חיים - סיפורה של מרים דרוקר

מרים דרוקר (רוזנברג) , חוטין , אוקראינה

נולדתי ב חודש מאי שנת 1935 , בעיר חוטין, רומניה, שהיום שייכת לאוקראינה(*), להורים גיטל וצבי הירש רוזנברג. ( )*( חוטין עברה מרומניה לרוסיה בשנת .)1940 תקופת ילדותי עטופה בפרטים לא ברורים עד סופם. את אבי, שנולד בשנת 1909 , אינני זוכרת כל כך. הייתי בת חמש וחצי כשנפטר. אבי גדל בבית דתי ו למד ב"חדר" ועסק בלימוד עברית . פגשתי מספר אנשים ש זכרו את אבי כמורה שלהם ל עברית.

אבא של מרים יושב משמאל

הורי הכירו כנראה בשידוך. אימי נולדה בשנת 1911 בעיר זבוניץ, אוקראינה , על גדות נהר הדניסטר. לאחר מות סבתי, שנ פטרה סמוך ללידת אימי, התקשה סבי לטפל בילדים הקטנים, והוא מסר את אמא שלי לדודים בעיר חוטין, בתקווה לשוב ולקחת את הבת שלו כשיתאושש.

1

אבל המעבר בין חוטין לזבוניץ נסגר, הדוד נפטר ואימי נותרה בבית דודתה. לאחר שנישאה שנית לזלמן וידרגורן, החליטו לאמץ את אימי כביתם. עד שנת 1940 , אימי לא שמעה על אביה ועל המשפחה החדשה שהקים. הנהר חצץ ביניהם... ילדותה של אימי, כילדה מאומצת, לא היו קלים כל כך. אמא פוגשת את אבי, צבי הירש, שסיים את שירותו בצבא הרומני, ובשנת 1934 הם נישאים. נולדתי בשנת 1935 , ובשנת 1938 נולדה אחותי רוזהלה, שנ פטרה מטיפוס בהיותה בת ארבע בלבד. אני, הנכדה הראשונה לסבי וסבתי המאמצים, נהנית מילדות מפנקת, וכל דבר שרציתי קיבלתי. לסבא וסבתא היי תה מכולת קמעונאית והורי התפרנסו מ קיוסק למכירת ממתקים, שתייה חריפה וסיגריות, ש השוטרים המקומיים אהבו להגיע אליו לעתים קרובות. מספר תמונות מילדותי נחרטו בזכרוני, כמו מיחם הנחושת המבריק, קוביות הסוכר, "הבוידעם" בו נשמרו כלי הכסף היוקרתיים. 1940 נכנסים הרוסים , ויש איזו הרגשת אופטימיות באוויר, שלא אורכת זמן רב. יום אחד, ואני בת שש בבית לבדי, מגיע לביתנו חייל צעיר ופונה

אלי ביידיש ושואל איפה אמא שלי? בתחילה סי רבתי לפתוח לו את הדלת, וכשהוא פוגש את אמא שעבדה בקיוסק, החייל אומר לה: "הבאתי לך ד"ש מאביך..." אמא שלי מופתעת לגמרי לגלות שהצעיר הוא אחד משני אחיה, ו שאביה חי, ויש לה אח ביולוגי ואח חורג בעיר חרקוב!

ה ורי לפני המפגש עם המשפחה על נהר הדנייסטר

2

מייד החלה התכתבות בין אמא לאחיה הביולוגי , שנהר הדנייסטה מפריד ביניהם . סוכם ששתי המשפחות ייפגשו בחורף כאשר הנהר קופא וניתן ללכת עליו. ביום המפגש יוצאים הורי לדרך נרגשים, אך חוזרים מאוכזבים. סבי, אבא של אימי, עבד אצל הרוסים בדואר, ולא שוחרר למפגש. לימים התברר לנו שהוא כבר לא היה אז בין החיים. שש שנות ילדותי המאושרת כללו מפגשים עם משפחת אבי הענפה, דודים ובני דודים, מסבתא אחת קיבלתי הרבה ממתקים מהקיוסק, והסבא השני, ש גידל אגוזי מלך , נהג להביא לי מנסיעותיו לצ'רנוביץ' צעצועים ומתנות. לא אשכח מתנה של סט כלי חרסינה קטנים שהביא ואמר: כשתגדלי תוכלי לשחק בזה... והסט הונח ב"בוידעם" של החנות.

לה ואחותה רוז

מרים

1940–

3

תקופת הילדות המאושרת מסתיימת! 1941 הרוסים עוזבים את חוטין, הגרמנים והרומנים חוזרים, ובמהרה מתחילים הגרמנים בסיוע הרומנים בתהליך גירוש מסיבי של יהודי חוטין. עשרות ממשכילי ונכבדי העיר מובלים לכיכר הגימנסיה ומוצאים להורג. (בכניסה לעיר החדשה בחוטין נמצא קבר האחים שלהם.) ומייד מתחיל גירוש גדול של יהודי העיר לפי אזורים . רוב תושבי העיר הם יהודים. תוך יומיים שלושה לא נשארו יהודים בחוטין! יוני, שנת 1941 , משפחתי, שמנתה שש נפשות, לוקחים עגלה וסוסים ותוך דקות יוצאים במהירות מהבית, לפי פקודה מבלי שהספקנו לקחת איתנו משהו. אימי פונה לקצין בשם "סמודה", שהיה בן בית אצלנו, ומבקשת ממנו לחזור ולקחת כמה צנצנות ריבה מהבוידעם, בתשובה הוא עונה לה: "אני כעת היטלר ולא סמודה..." לא זוכרת כמה זמן ארכה הנסיעה. יחד עם יהודי חוטין הובלנו לעיר סקורן ( CIKOREN ,) שבבסרביה, והוכנסנו לתוך קסרקטין צבאי בצפיפות נוראה , קפואים, רעבים וחולים. כדי לאכול משהו, מכרנו את מעיל הפרווה של סבתא. שלושה חודשים שהינו שם, הרבה חלו בטיפוס, נפטרו והדביקו אחרים. ערב סוכות, שנת 1941 , מגיעה שמועה שאפשר לחזור הביתה. החורף בעיצומו. השמחה גדולה. ואז מתחיל המסע הרגלי, בחורף ובשלג, לחוטין. בתחילה פנינו לדרך לא נכונה ואז שבנו והתחלנו שוב את המסע. יצאנו בשלוש שיירות מסיקורן. בשיירה ה ראשונה נפטרו 600 אנשים, בשנייה נפטרו ונרצחו כאלף איש. ואילו לשיירה השלישית ניתנה פקודה ע"י הגרמנים, להשאיר את הזקנים והחולים, והם יצטרפו אח"כ בעגלות. בקבוצה הזו נותרו מאחור סבי וסבתי, דודה שלי בהריון עם תינוקת קטנה ... אבי ביקש בתחילה גם להישאר ולעלות על העגלות, אך סבתא מפצירה בו להמשיך. לא עבר זמן רב ושמענו מטחי ירי. במקום עגלות הם נצטוו לחפור בור גדול ו בערב נקברה כל הקבוצה הזו... המשכנו לצעוד באפיסת כוחות, רבים נותרו בצידי הדרך גוססים וקופאים למוות. המשפחה של אבי – סבא, סבתא, סבא רבא, אחים ואחיות, גורשו גם

הם, כנראה בשיירה אחרת, ו יתכן שגורשו יום לפנינו. נותרו בחיים שלושה – שתי אחיות של אבי ואחיו הבכור.

4

אחת הדודות סחבה על גבה את אביה עד שנטפלה אליו קבוצת רומנים, מרטה את שערות זקנו הלבן והוא נפטר. גם הורֵי א בא נפטרו בדרך באחת השיירות. המשכנו , אני בת חמש וחצי, ואחותי בת שלוש, עד שהגענו לעיירה פפוביץ באוקראינה, הוכנסנו לאסם עם דרגשי עץ. השכיבו כל מי שהגיע מהשיירה. הרוב קדחו מטיפוס . לפנות בוקר אמא חוזרת ע ם מריצה ועליה מניחים את גופות אחותי ואבי שנפטרו... נותרנו בחיים רק אני ואמ י. פגשנו פתאום בכ פר הזה את מי שנשאר ממשפחת אבי – שתי דודות ודוד. הם לקחו אותנו לחדר של אישה גויה, שבו גרו, והשכיבו אותי על מצע של קש חמים ליד האח. שהינו בפופוביץ שלוש שנים בחדר הזה כשש נפשות. חלק הלכו לקבץ נדבות, חלק אספו זרדים לחימום. לא פעם שבו מהיער בידיים ריקות לאחר שחטפו מכות מהגויים. אני זוכרת שפעם אמא נעדרה מהבית כשבוע ימים, ואני מחכה לה על אדן החלון וכששבה לא הצלחתי להוציא הגה מפי. 1944 הגיעו בלילה שניים עם כוכב נוצץ על בגדיהם, והצ יגו עצמם כפרטיזנים רוסים. הודיעו לנו שהמלחמה הסתיימה! דודי, שהיה אדם דתי, הודיע שאנחנו נשארים במקום לחגוג את ליל הסדר, עם מעט תפו"א וקמח תירס. חלק מהיהודים המשיכו לבתיהם. 1945 , אחרי פסח, יצאנו ברגל לחוטין. אני לא מצליחה ללכת מרוב חולשה, הדוד שלי קושר אותי בחבל לכתפיו וכך השתרכנו שבועות ברגל בדרכנו הביתה לחוטין. פה ושם הצלחנו לעלות על איזו רכבת משא בדרכה לעיירה הקרובה. כשהתקרבנו הביתה , שאבתי כוחות ירדתי מהגב של דודי, ורצתי לכיוון הבית. דבר ראשון רצתי לחפש את סט כלי החרסינה שסבא קנה לי... הבית אמנם עמד על תילו ולא נהרס. אבל מ"הבוידעם" ומכל כלי הכסף לא נותר דבר, גם סט החרסינה שלי נעלם... שהו בביתנו מספר משפחות יהודיות שביתם נהרס, אמא ואני נכנסנו לחדר אחד שהם פינו לנו. בקיץ התחלתי ללמוד רוסית באופן פרטי כדי שאוכל להשתלב בבית הספר , ונכנסתי בגיל 10 לכיתה ב' בב ית ספר רוסי. נשארנו אמא ואני בחוטין כשנה וחצי. אנשים שריחמו עלינו הביאו לנו ביצים וחלב. הדוד נלקח לאוקראינה לעבוד במכרה פחם, ואחיות אבי

5

תרמו את ביתן לפעילות של בית כנסת. אחד הגויים, סיפר לדודי על ספר תורה שהחביא בין שני קירות. ספר התורה הוכנס לבי ת הכנסת של דודותיי. ( סיפור ספר התורה מופיע בסיפור על חוטין). ,1946 שמענו שמדברים על עלייה לפלסטינה. אבל אני לא רציתי לעזוב. בדרך לפלסטינה נאלצנו לעצור ברומניה, לחכות לאישור בריטי לעלייה. ילדים שעברו את המלחמה, התארחו אצל משפחות יהודיות עשירות במשך היום, ור ק בערב הייתי פוגשת את אמא. הלכתי לבית הספר ברומניה לכיתה ג' ולמדתי לדבר רומנית, הייתי תלמידה מצטיינת. בביה"ס נוצרה חברות טובה ביני ובית בת המשפחה הרומנית שאירחה אותי. לאחר שנה וחצי ברומניה, רופא מאחת המשפחות המקומיות, עזר לנו להשיג סרטיפיקט לעלות לארץ. חיכינו בבוקרשט כחצי שנה לאונייה לעלות ארצה , וגרנו בדירת דוד שלי שפגשנו שם. בסוף 1947 עלינו לאונייה "פאן יורק" שהפליגה יחד עם האנייה "פאן קרסנט", כשעל סיפונן מעל 15.000 עולים. נעצרנו ונאלצנו לשוט לקפריסין. שהינו בקפריסין כחצי שנה ועלינו עם האוני י ה "עצמאות" במאי .1948

הגענו ארצה הישר לשכונת "שער העלייה" בחיפה, אח ר כך לבית העולים ברעננה ומשם ליפו לשכונת ג'בלייה.

אמא שלי ובעלה השני

6

הכרתי את בעלי, שלמה, דרך אחותו, ונישאנו בשנת .1954

נולדו לנו שני בנים, צביקה יליד ,1956 ויעקב נולד בשנת .1963

7

יש לנו שישה נכדים וחמישה נינים.

8

עבדתי כמזכירה וכמנהלת זכויות חברים בקופ"ח. 1988 הגענו לרעננה, יצאתי לפנסיה והמשכתי 12 שנה לעבוד בהתנדבות כרכזת מתנדבים.

1997 , עשינו טיול שורשים לחוטין , מצאתי את הבית ואת החנות של משפחתי וכשלושים איש שנותרו מיהודי הקהילה . התרגשתי מאד אך היה לי קשה להיכנס פנימה... 20 שנה אחרי, הגעתי שוב לחוטין, הפעם המקום השתנה לבלי הכר! נותרנו בחיים מכל משפחת רוזנברג, שתי אחיות ואח של אבי, אימי ואני! אך – אני יכולה היום להביט אחורה בגאווה ולומר ניצחתי! הקמתי משפחה לתפארת, בנים, נכדים ונינים. כל חיי עבדתי והתנדבתי, ניצחון המשפחה שהקמתי היא העדות וההוכחה ל ! הרצון לחיות

9