סיפור חיים - סיפורה של אוטילה מור

סיפור חיים סיפורה של אוטילה מור

2017 , הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

1

סיפורה של אוטיליה מור , רומניה.

אוטיליה מור נולדה בדורוחוי שבצפון רומניה, באזור

מולדובה הסמוך לגבול אוקראינה.

. עירב התגוררו

נתן ואתל ג ,ארו ריס

סבא וסבתא מצד של אמה של

אוטיליה,

הסבתא, שעל שמה אני

" סבא נתן נפטר בגיל צעיר , כ שאימא שלי הייתה בת שנה וחצי ו ,

יהיה צליל קצת יותר מודרני), נשארה להתגורר

כדי שלש

' אוטיליה,

קרויה (שינו מ ' 'ל ' אתל

מי

1942 , לדעתי משברון

נפטרה בזמן המלחמה, -ב

אצל בנה גודל , אחיה של אימא היא .

בעיר

לב על גירוש בני משפחתה והעובדה שלא ידעה דבר על גורלם .

ויהושע כה ן . בשלב כלשהו בחייהם , זמן רב לפני שנולדתי,

סבא וסבתא מצד אבא

היו שיינדל

על היהודים ו עזרו

הם החליפו את שם משפחתם לקרשמארו. הרומנים טענו ש להגן רצו הם

שמות דומים לשל הגויים. כבר תי לדנו אני

להם

במתן

סבא ו סבתא נפטר ו בגיל צעיר ו הורי

למשפחת רו. אשמ קר

ל א הרבו לדבר עליהם. "

- אהרון

גם הוריה ש ל אוטיליה היו ילידי דורוחוי. , אבא "

שנים. הוא נולד ב -

היה מבוגר מאימא ב - 15

, אליהו

היה חייט

1892 ו לחם במלחמת העולם הראשונה הוא .

ובהמשך פתח

, שוליה

ו למד את המקצוע תוך כדי עבודה כ

עסק פרטי והיה לו בית מלאכה לתפירה , שבו לימד נערים

. כלכלית

ו ה מצויה אבא היה מבוסס

ייתה פרנסה

אחרים. ה

הוא היה נשוי שנים אחדות לאישה שאת שמה איני יודעת,

היו להם ילדים והיא נפטרה בגיל צעיר. הוא

לא אבל

מעולם לא דיבר עליה. "

אמן (חייט) של אבא ש ל אוטיליה, אליהו

ת תעוד

1

2

כאמור גם אח, גודל . אסתר

לאימא ציפורה לבית גריסרו היו שתי אחיות: רבקה ואסתר ו ,

נישאה לפני המלחמה לשלמה פליישר. רבקה, האחות השנייה, נישאה אחרי המלחמה ללייב

קרזוקרו.

ציפורה קרשמרו לבית גריסרו,

אמה של אוטיליה מור

ולעבוד שם . בגיל 36 הייתה

עבדה בתפירה , ונהגה לנסוע לבוקרשט רכבות ב

, אימא

גם "

והיא התארסה

, משפחה

עדיין רווקה, מבוגרת יחסית, ו לחצו עליה לה ינשא. - קרוב לה שידכו

לו בשל הלחצים שהופעלו עליה , אבל לא הייתה שלמה עם זה . יום אחד היה מפגש משפחתי

גם ו בעיר אבא שלי בא לשם . אימא אמרה שאינה מרוצה מהשידוך שנכפה עליה ואמרה

ש הייתה מעדיפה להינשא למישהו מבוגר כמוהו , והצביעה על אבא . אבא, שהיה עדיין בשנת

האבל שלו על אשתו הראשונה, שמע את הדברים, ו התחיל לשלוח לה זרי פרחים ו לחזר

1941 הם נישאו. "

ו, אחריה

בתחילת

של אוטיליה

אוטיליה זוכרת בית מסורתי. בשבתות ובחגים הלכו לבית כנסת. אגב,

בעלה

זוכר בהתפעלות עד היום את אביה שר את " ברכת הכוהנים. "

2

3

תמונה משפחתית

הנשים; יושבת ציפורה

גריסרו, אימא ל ש

אוטיליה.

אסתר אחותה

, משמאל

ומימין קרובת משפחה

שנספתה בשואה.

ידועים ).

( הגברים

אינם

דיבר על

אבא היה אדם לא סגור ו

" את סיפורי המלחמה שמעתי בבית בעיקר . אימא מ

. מלחמה

של ה

מהומה ה התחילה

המלחמה, אחרי החתונה אימא נכנסה מיד להריון , ואז

1941 . אספו את כל היהודים מהעיירות הקטנות ש סביב לדורוחוי שהייתה אז

השנה הייתה

עיר מחוז, ושלחו אותם לטרנסניסטריה. הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים מאחר שהם רצו

לנקות את המדינה מיהודים . לטענתם ה יהודי ם גזלו מהם את מקורות פר נסתם. יום אחד

נערכה ה לוויה בבית הקברות היהודי בדורוחוי . המון של רומנים באו ו הרגו 60 איש. במקום

עה יפה פורחת. עמדתי

יש ההוא היום מצבה. שנים לאחר מכן ביקרתי שם. ה נוף יפה, גבה

והסתכלתי וחשבתי על האירוע הלא ייאמן ההוא שהתרחש שנים רבות לפני כן. "

1941 התחילו גירושים לטרנסניסטריה , חבל ארץ באוקראינה שהתגוררו

לקראת סוף שנת

בני עמים שונים. " הרומנים דרשו להעביר לידיהם (לנציגי העירייה , כביכול ) את מפתחות

בו

היהודים , כסף ותכשיטים וגרשו ל אותם לטרנסניסטריה . כל בני המשפחה נלקחו

בתי

לטרנסניסטריה, מלבד הדוד גודל ומשפחתו, וכן סבתא אתל שהתגוררה אתו.

אימא הייתה אז בהריון. את אבא לקחו לעבודות כפייה במפעל שעבד למען הצבא הגרמני.

גודל, אחיה של

, רבקה ובת דודה, רחלי, מינה ו של םבת

יצאנו לדרך: אימא ואחיותי ,ה אסתר ו

משאיות

רכבות בהמות ב ,

ב , בעגלות

הייתה קשורה לדודות ו הצטרפה אלינו. נסענו

ש , אימא

ובכל כלי רכב שהזדמן. אנשים קיבלו מכות בדרך ואת חלקם זרקו לנהרות ה דיינסטר ו נהרות

. אחרים

גטאות אלא ב מבנים נטושים דירי ב , רפתות ב ,

פיזרו את האנשים ב כל מיני מקומות ב לא ,

חזירים, ב בתי ספר וב מחסנים.

טרנסניסטריה והתמקמ נ ו במבנה נטוש עם עוד משפחות אחדות.

לעיר שרגורו שב ד

הגענו

בינואר

שנתיים וחצי , עד תחילת 1944 ו שם אימא ילדה את אחותי, ב - 18

כו נ שם נשאר

3

4

1942 . אבא קיבל היתר לצאת ממחנה הכפייה, אולי בזכות עבָרו כלוחם במלחמת העולם

הראשונה. הוא הגיע לשרגורוד כשהטמפרטורה הייתה 40 מעלות מתחת לאפס ומצא,

תמורת שוחד, כמובן, בזכות מעט הפרוטות שאגר, בית חולים נידח כדי שאימא תוכל ללדת

בו. שם לה

כשאחותי נולדה היא לא בכתה, ובבית החולים חשבו שהיא שלא חיה. אמרו לאימא להמתין

עד יום המחרת, ושאם התינוקת לא תבכה – ככל הנראה היא איננה בחיים. אימא ישבה

לידה כל הלילה והתפללה. לפנות בוקר התינוקת התחילה לבכות ואימא לקחה את הילדה

בחזרה אל המבנה הנטוש.

אחרות. חיינו

לא היה מה לאכול . אנשים מתו בהמוניהם מרעב, מחלות מ הרות ו הב - מטיפוס

ו כרוב קמח תירס שממנו אימא

בתנאים איומים וניזונו מידי פעם מ קליפות תפוחי אדמה ,

הכינה דייסות .

ע קב כל האירועים הקשים בת הדודה, רחלי, שהייתה בת שבע עשרה , נכנסה לדיכאון עמוק.

אימא, בתושי יתה, הפכה אותה למטפלת של התינוקת החדשה כדי להעסיק אותה ו בכך

חילצה אותה מהדיכאון.

ובתמורה מהם

, שלבשו

אבא ואימא התחילו לתפור למקומיים בגדים , במקום סחבות ה בלויי

קה את אחותי במשך

ומחלות . יהנ אימא

קיבלו מעט מזון. אנשים סביבנו המשיכו למות

מרעב

שנתיים וחצי. אין לי מושג ימנ ין היה לה חלב להניק, שהרי סבלה חרפת רעב , כמו כולם .

ואז התחיל משא ומת ן בין הרשויות השונות להחזרת היהודים לבתיהם , ונטען שלקחו אותם

1944 , לקראת האביב , החזירו גם

שלא בצדק. התחילו להחזיר אותם לדורוחוי, ובתחילת

1945 .

אני נולדתי -ב 4 בפברואר

אותנו ו אימא נכנסה להריון ש

ני. לנו

מחדש. התגוררנו בבית

כלום והורי היו צריכים להתחיל הכ ל ו

חזרנו לדורוחוי . לא היה

יודעת אם זה היה אותו הבית שבו התגוררנו לפני המלחמה ושאותו נאלצנו לעזוב.

. איני שכור

24 . לפני שנה וחצי

אני יודעת את הכתובת : רחוב סטפן צ'למאר (גיבור לאומי רומני) ר מספ

" על הנסיעה לדורוחוי היא

סופרמרקט . גדול

ביקרתי שם , אבל הב ית נהרס ובמקומו נבנה

תספר בהמשך.

זוכרת את גן הילדים ש היה מול הבית, שלג,

אני שם.

" עד גיל 6 , עד העלייה לארץ, התגוררנו

כמעט בכל בית רומני ו ערוגות של ירקות . אחותי

עם שיחים של תירס גדלו ש ,

חצר גדו

. הילדים ככל הנראה, בבית התגוררה עוד משפחה, ואני זוכרת ילד

הלכה לבית ספר ואני גןל

, בגילי חיים גרשון היה שמו, ושהיה חבר י למשחקים. מוסדות החינוך בעיר היו מעורבים,

כלומר, למדו בהם ילדים יהודים ונוצרים. באותה תקופה, היחסים עם הרומנים כבר היו

4

5

תקינים, פחות או יותר . זאת הייתה כבר תקופת השלטון הקומוניסטי. הו רי ואחותי למדו

ניס טרנס טריה ויכלו לתקשר עם החיילים הרוסים. אבא ואימא התפרנסו בקושי

רוסית עוד ב

מתפירה.

מיהודי דורוחוי ,ספו נ

המלחמה הסתיימה ו כולם שרדו בטרנסניסטריה וחזרו . אבל מ תחצי

וביקשו לצאת את גבולות הארץ כדי להגיע לישראל.

פחדו מהק ו

תרם יו

מוניסטים

אוטיליה הקטנה

עם אחותה ז׳נטה

והוריה אליהו וציפורה .

קרשמרו 1948

אבל הבריטים

התחילו גלי העלי הי . ראשונה עלתה הדודה אסתר , עוד לפני קום המ , דינה

גרשו אותם לקפריסין. ברומניה עצמה נתנו כל פעם אישורים מועטים וקטעו בכך משפח ות.

ומידי פעם הייתה הפסקה במתן אישורי היציאה.

ההיתרים ניתנו , טיפין - טיפין

ואז, ב - 1951 , התקבל ההיתר המיוחל והתחלנו להתכונן לעלייה לארץ . הייתי כאמור בת שש

שתי בנותיהם , שרה

וארבעתנו עלינו ארצה. הדוד גודל ואשתו מינה עלו ארצה ב - 1953

עם

. בינתיים

ודליה. לאחרים ינ לא תנו אישורים

1952 . במהלך שנות השישים

עלו אחרינו קצת אחרינו - , ב

הדודה רבקה קוז'וקרו ובעלה

לייב

צביקה, בטי, אחותה של רחל, בעלה משה

בעלה ליאון ו

הגיעו כל האחרים , רחל :

בנם

5

6

אשתו (שאת שמה איני זוכרת) ושלושה

ו ילדיהם דליה, חיים ואסתר. נתן, בנו , גודל הדוד של

ילדים (שאת שמותיהם איני זוכרת) עלו אף הם בתחילת השישים.

הגענו באנייה לשער העל י יה בחיפה ומשם נלקחנו למעבר ת

באנו ארצה, לא היה לנו . כלום

בתחילת ספטמבר הו עברנו למעבר ת

. חודשים

בעין שמר , שם שהינו כארבעה

אוהלים

מכל עדות ישראל : , קיםאעיר , פרסים

בכפר נחמן שליד רעננה . היה שם ערב רב -

צריפים

גם שם התנאים לא היו קלים. מים זורמים היו רק , בחוץ

. ם תימני

, מרוקאים

, רומנים

, פולנים

, ת מפח אבל לעומת מעברת האוהלים בעין שמר זה היה גן

ה שירותים היו ו מקלח ה בחוץ,

עדן.

6 כשעלתה לארץ

בת אוטיליה

השתקמו

נתנו לו עבודה. ההורים עבדו מעט , חיו מהיד לפה ו

אבא היה בן קרוב ל - 60

לא

ולא

' עושה יום תפירה ו ' נשאר

, בארץ

כלכלית. אבא היה נוסע לדודה אסתר, שהייתה ותיקה יו

תר

כל השבוע . אנחנו היינו במעברה ו הוא היה חוזר לסוף שבוע. מידי פעם הוא גם ד עב

אצלה

קצת בח קל אות, עיסוק שלא היה בדיוק לרוחו , תההיי לא אבל

ברירה.

בבית הספר היסודי - ממלכתי בכפר נחמן התחלתי כיתה א' ושם למדתי עד כיתה ח . ' כל מה

שרציתי באותה תקופה זה לדבר עברית כמו כולם. כשהייתי נוסעת לדודים שלי, שהיו ותיקים

יותר בארץ, ראיתי אנשים אחרים, לבושים אחרת, לא גלותיים כמונו.

6

7

אוטיליה בבית הספר בכפר נחמן עם חברה ,

תמר בן דוד 7 195

עד כיתה . י"א

המשכתי בתיכון ע"ש אוסטרובסקי

חר כך א

אבל רק

אוטיליה בכיתה ט׳

תיכון אוסטרובסקי

שורה ראשונה באמצע ,

חמישית מימין

בינתיים

.' השרון

' קידות

לפ פרטי

ב מזכירה בית ספר

קשה והרמתי ידיים. עבדתי כ

לי היה

אחותי נישאה לאהרון פקליארו , עברה לראשון לציון ונולדו להם שלושה ילדים: דורון, לימור

ואילן .

הגיע מועד הגיוס, שלב בחיים ש רציתי בו מאד, כדי להשיל את הדימוי הגלותי, כדי ל היות

ישראלית, להיות כמו כולם. כל כך רציתי לה יות ישראלית. זה בער בעצמותי אני זוכרת את

זה היטב. אבל בלחצם של ההורים דחיתי את השירות הצבאי בשנתיים.

7

8

דואר

באותה תקופה הכרתי את מי שלימים יהיה בעלי, ברוך משיניסטרו. הוא עבד ב ' בזק '

ה מרכזיה אזורית ברעננה . קרובת משפחה שעבדה בתל אביב כב ודקת את טיב

ישראל ב ,

עה לרעננה הכירה בינינו. הסתבר שהוריי והוריו התפללו בחגים באותו

י והג ב'בזק'

השירות

בית כנסת בגן עליה במוצקין ב. יום כיפור הלכתי עם חברה לבית הכנסת וישבנו על ספסל בגן

. תפילות הסתכלנו זה על זו , המשכנו להיפגש

. עליה הוא היה שם עם אחותו , בהפסקה ב ין ה

לפני הגיוס.

עוד הקשר

בכל מיני מקומו ת עד שלאט לאט התפתח

דחיית השירות הסתיימה ו התגייסתי . זאת הייתה ה תקופה הכי נפלאה בחיי. הוצבתי

"

תקופת

ל חיל חימוש כ פקידה טכנית בבסיס בתל השומר . השלתי כל הסטיגמות של גלותיות, של

מעברה, עולה חדשה וכו', ונהייתי הכי ישראלית שרק אפשר. אהבו אותי

מאד.

אוטיליה במסדר בטירונות –

שלישית משמאל

אוטיליה בטירונות 1965

8

9

30 בינואר 1966 נישאנו .

- , ב שנה כעבור

30.1.66 אוטיליה וברוך נישאים

בחתונה, מאחוריהם מימין – הוריו של ברוך; משמאל – הוריה של אוטיליה.

24 מרץ

1969 , -ב דרוו

28 דצמבר

1966 , -ב ניצן

דצמבר ב

נולד ב - 30

בננו הבכור

שחר

1976 . נשארנו תושבי רעננה, כמובן.

9

10

ברוך ואוטיליה עם ילדיהם שחר וניצן

במהלך השנים עבדתי כ מזכירה בבית אבות כ , סייעת לאורטודנטית ועוד, וכיום אני מסייעת

בארץ, הולכת ל הרצאות, ל הופעות

עם הנכדים ,

מטיילת

וחברה במועדונים שונים.

2001 ,70 -

אוטיליה וברוך ביום הולדתו ה

ך בטקס הברית של נכדם הבכור, עמר י

וברו אוטיליה

10

11

אחותי, ז'נטה סקליירו , נפטרה לפני 14 שנים כשהיא בת 62 בלבד, והשאירה בעל אהרון,

ושלושה ילדים, דורון, לימור ואילן. היא שרדה את המלחמה

אבל לצערי לא האריכה ימים.

ואשתו טוני היגרו לוונצואלה

, של אבא

דוד חיים ה יו אח ,

אחרי המלחמה למשפחת אשתו שהייתה שם . לא היו להם

' כהן.

ילדים והם המשיכו להיקרא '

חיים, אח של אבא של אוטיליה, ואשתו טוני שהיגרו

אחרי המלחמה לוונצואלה

הבן ניצן, אשתו שירלי,

בנם הבכור עמרי, בתם

רומי (בבת המצווה

שלה) ובתם הקטנה

ליהי

11

12

ברוך ואוטיליה אשתו עם בתם הצעירה ורד, בעלה ירון, וילדיהם צליל, מיתר ותו

2016 , אבל רק בביקור האחרון

2001 -וב

ביקרתי ברומניה שלוש פעמים, ב - 1993 - , ב

בני הדור

ארגון ' עם ' צוות

חזרתי לבקר לראשונה בעיר הולדתי , דורוחוי. התארגן

טיול של

מצעד החיים ' ברומניה ו ' נדלקתי '. היינו ביערות שם נהרגו המוני יהודים של העיר

' עם השני

יאסי , והרומנים הודו לראשונה שהם שיתפו פעולה עם הנאצים וה תנצלו . בביקורים הקודמים

הם דיברו רק על מלחמת העולם הראשונה. נראה שהופעל לחץ על הממשלה לשנות את

ואמר ש קודמיו שיקרו .

באזכרה בקבר אחים ביאסי הודה בכך ראש העיר

במפורש

הגישה.

בדורוחוי נערך טקס באותו המקום שבו נרצחו 60 יהודים בעת ההלוויה.

דורוחוי היא היום עיר קטנה ונחמדה עם מדרחוב גדול ושוק מקור ה. ראיתי בה דברים

גן ילדים מול הבית ושלג ו עצי פרי ה גדלים ברחוב. בית הספר שבו למדה אחותי

– כרתי שז

נהרס ובמקומו נבנה משהו אחר. במקום ביתנו שנהרס נבנה סופרמרקט גדול. הרב הצבאי

יוסי וסרמן , הוא בן הדור השני. אביו היה הרב של דורוחוי. הוא

מהצנחנים שנסע אתנו,

הרב

ישראל , שרנו את ' הבאנו של ום עליכם '

ישראלים רבים

ליווה אותנו בכל הטקסים היו .

עם דגלי

ו' התקווה היה מרגש ביותר .

ואת '

אוטיליה בביקור בדורוחוי ליד הסופרמרקט שנבנה על

חורבות ביתה , 6 201

12

13

אבא נפטר בפברואר 1978 נפטר ואימא ב - 1988 . לשמחתי הם האריכו חיים וזכו לראות את

המשפחה שהקמתי לתפארת, את כל הנכדים, וזהו הניצחון. "

לבנה של אוטיליה , ניצן, היה קשר מיוחד עם סבתו ציפורה, וביום השואה 2016 הוא כתב

בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

"סבתי, ציפורה קרשמרו לבית גריסרו, גורשה יחד עם בני משפחתה אל זוועות טרנסניסטריה

אך יכלה להן. למרות התנאים ללא תנאים בשלג ובכפור, היא ילדה שם את דודתי. אמי

לאחר שובם מהתופת. בשנת 1951 עלו מרבית יהודי

נולדה בשלהי מלחמת העולם השנ , יהי

רומניה לישראל באנ י יה טרנסילבניה. מנמל חיפה המשפחה הועברה ישירות לפחוני מעברת

כפר נחמן. בהמשך הדרך המשפחה עברה לבית צנוע וקטן ברעננה, שם נפטרה סבתי

בשיבה טובה. סבתי הייתה אישה רודפת שלום וצדק, שבחרה תמיד לראות את החיובי

שבאדם, למרות התלאות והסבל הרב שעברה, מתוך מחשבה שאם מי שהו עושה לך משהו

רע, כדבריה: 'אל תדאג, אלוהים כבר ישלם לו...' היא נפטרה החודש בדיוק לפני עשרים

ושמונה שנה. יהי זכרה ברוך."

,

הפמוטים של ההורים ל אוטיליה ש

כיום בביתה של אוטיליה

13

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html

Made with FlippingBook HTML5