סיפור חיים - סיפורה של פולט לובלסקי

פולט פייבלוביץ' )לובלסקי( צרפת

נולדתי בשנת 1936 בפריז . אבי - שמעון פייבלביץ', נולד בשנת 1907 ב עיירה קרליץ' בליטא למשפחת אופים. אבי היה קומוניסט מגיל צעיר ונשאר כזה כל חייו. כשהקומוניסטים נרדפו ע"י השלטונות בליטא, ואבי נאסר לא פעם, הצליח אחיו לשחד מישהו בכלא, ו בשנת ,1930 ברח אבי מליטא והגיע למזרח צרפת בעקבות אחיו. מאחר שאבי הגיע לצרפת בצורה לא חוקית, הוא נאלץ לעבוד בכל עבודה שנקרתה בפניו והוא מצא את עצמו עובד במכרות עופרת , עבודה קשה מאד. לאחר חצי שנה, הצליח אחיו, מנדל, לארגן לו מסמכים ולהפוך אותו למהגר חוקי . אבי עבר לגור אצל אחיו, וה משיך בפעילותו במפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ולפרנסתו עבד כצבע מיטות ברזל. הוא נהג לספר שנאלץ להשתמש כל יום בקופסא שלמה של טרפנטין , לנקות את הצבע מידיו... בהמשך חייו עבד כשען.

אבי בצעירותו )משמאל( עם בן-דודו

1

אימי, חוּמ ה, נולדה בפולין בעיירה דנבלין בשנת .1898 בגיל צעיר מאוד החלה אימי לעבוד כדי לעזור בכלכלת משפחתה שמנתה שבעה ילדים. היא מצאה פרנסה במפעל סריגים בעיר וורשה, מרחק של כ- 100 ק"מ מדנבלין. היא שמרה לעצמה דמי כיס מועטים בלבד ואת ש אר המשכורת שלחה להוריה. בשנת ,1930 ה חליטה אימי להגר לצרפת בעקבות אחיה שמיל. אחיה של אימי היה חבר של אבי , וכך נוצר הקשר בין הורי.

אימי חומה ומשפחתה בליטא, לפני המעבר לפריז

2

אמא, שהייתה מבוגרת מאבי בתשע שנים, ובאה ממשפחה ענייה מאד, לא ידעה קרוא וכתוב )בפולין באותו זמן רק הבנים למדו קרוא וכתוב בתלמוד תורה(, והתקשתה גם ללמוד את השפה הצרפתית. בשנת 1932 נישאו הורי. אימי עבדה בתפירה ואבי עבד כשען. בשנת 1933 נולדה אחותי קלר, ואני הצטרפתי למשפחה בשנת . 1936

אמא ומשפחתה בתמונות מפולין

ביוני 1940 התלקחה המלחמה בין גרמניה לצרפת כשהגרמנים תקפו במלחמת בזק את צרפת. אותנו תפסה המלחמה בהפצצות מטוסים גרמנים כשאנחנו בדירת נופש כפרית כמאתיים ק"מ מפריז . אני זוכרת אנשים רצים ברחובות מנסים להימלט ולמצוא מחסה מפחד ההפגזות . אמא הניחה אותי על מריצה, והתחלנו כל המשפחה לברוח יחד עם ההמון. הייתי קטנה ואולי שלומיאלית ו נפלתי שוב ושוב מהמריצה תוך כדי מנוסה. אמא החליטה ל שנות את התוכנית ול מרות ההפגזות לחזור לדירת הנופש. מאוחר יותר התברר שזו היתה החלטה נבונה כיוון שהמוני הבורחים היו אלה שנפגעו מההפגזה ואילו אנחנו ניצלנו ללא כל פגיעה. תוך חודש וחצי נכבשה צרפת ע"י הגרמנים. צרפת חולקה לשני אזורים: פריז וכל האזור הצפוני של צרפת תחת שליטה גרמנית ישירה והאזור הדרומי, שם ניתנה אוטונומיה מסויימת למשטר צרפתי פרו- גרמני בראשות הגנרל פטן. באיזור הדרומי החיים היו ח ופשיים יותר ועם הכיבוש ברחו יהודים רבים לאזור זה. בשנת 1941 התחיל המצוד אחר יהודי פריז, בעיקר נעצרים היהודים הזרים. אבי נעצר ונשלח למחנה המעצר דראנסי ) DRANCY (, אני זוכרת שביקרנו אותו פעם במחנה וראינו אותו ממרחק. המצב הכלכלי בבית היה קשה מאד, אבא

3

במחנה המע צר ואמא מתקשה לפרנס אותנו. אבי, שהיה בעל עור בגוון מעט צהבהב, ניצל את המצב וטען שחלה בצהבת ושוחרר הביתה. חשוב לציין שהיו אלה השוטרים הצרפתים ולא ה גרמנים שביצעו את מעצר היהודים )בפקודת הגרמנים(. בשנת 1942 יצאה פקודה שעל כל היהודים להגיע לתחנת המשטרה ולהירשם, ומי שלא ירשם יענש. היהודים היססו בתחילה אך רבים מהם נרשמו. בתאריך ה- 16.7.1942 , יצא ה פקודה לעצור את כלל היהודים ושוטרים צרפתים כשכתובות מסודרות בידיהם, יצאו לבצע את הפקודה. היהודים הועלו על אוטובוסים אשר הוכנו במיוחד למבצע! היהודים פונו למתקן ענק ומקורה שנועד במקור לפעילות ספורט בשם וולודרום ד'יאבר ) Velodrome D’hiver .( התאריך הזה נשאר חרוט אצל כל יהודי פריז. מרבית אלו שנלקחו, נשלחו להשמדה. המזל שי חק לנו : היינו במקרה בחדר המדרגות, כשהשוטרים עמדו לעשות חיפוש. אבי הסתתר במחסן לשמירת הפחם לחורף. בקומה ראשונה בבניין שלנו הייתה משפחה יהודית נוספת, האם נולדה בצרפת ולה שתי בנות, שהיו חברות שלנו. אמא ה פצירה בשכנה היהודייה להסתתר, אך השכנה ענת ה לאמא שהיא צ רפתייה במקור ויש לה תעודת זהות צרפתית, ולכן לא יאונה לה כל רע. השכנה כמובן נלקחה למעצר. שוטר, שפגש אותנו בחדר המדרגות שאל את אמא "האם את יודעת איפה גרה משפחת פייבלוביץ"? )משפחתנו(, אמא שחששה להסגיר את מבטאה הזר, מנידה בראשה בשלילה שאינה יודעת ולא אמרה מילה. אמא מיהרה מייד איתנו לקומה השנייה, ומשכה בחבל שפתח את הדלת של שכנה צרפתייה שגרה מולנו והתפרצנו פנימה. אמא הסבירה לשכנה הטובה את המתרחש וזו מיהרה להסתיר אותנו בביתה. שוטר שעלה כמה שניות אחרינו פנה לשכנה אך היא לא הסגירה אותנו. לאחר שאיים עליה, היא אמרה לו שללא צו חיפוש היא לא תיתן לו להכנס. בבניין שגרנו בו היה מסדרון מרובה ד לתות, והשוטר לא באמת ידע להיכן נעלמנו. באותו זמן, למזלינו, שוטרים לא יכלו להיכנס לבתים לחפש ללא צו חיפוש. היה ברור שהיינו חייבים לצאת מבית השכנה בהקדם כיוון שהשוטר איים לחזור והפעם ע ם צו חיפוש. אמא חיפשה מייד להיכן לברוח כששוטרים צרפתים רבים נמצאים בכל מקום. חבר קומוניסט של אבי, שהיה שכן ולא היה יהודי, שמע מאימי את סיפור החיפוש אחר יהודים בבניין ו הבטיח לה – אני אקח את שתי הבנות לכפר ויברה VIBRAYE , שנמצא באזור החופשי )הדרום( של צרפת, עד שהמצב יירגע.

4

השכן לקח אותנו ברכבת לכפר, וביקש שנקרא לו "אבא". הכפר היה במרחק של כמאתיים ק"מ מפריז . אני זוכרת שהרכבת הייתה מלאה ב חיילים גרמנים במדים.

ג רנו בפריז בדיר ת שני חדרים ללא שירותים ומקלחת , ונאלצנו לרדת לחצר לשירותים משותפים בקיץ ובחורף . עד נישואי גרתי בדירה ללא מקלחת...

בשנת 1940 , אבי מתגייס לצבא.

מפריז לויברה

נמסרנו למשפחה אומנת, שהובטח לה תשלום בעתיד. האומנת הייתה אלמנה שחיה עם ביתה והבית היה בעצם חווה עם בעלי חיים רבים . אני ואחותי הלכנו לבית הספר בכפר הקטן, כשכל ילדי הכפר היו בכיתה אחת. מחשש שאנשי הכפר ילשינו עלינו והיא תיענש, פנתה האומנת למשטרה. למזלנו, היו כמה מספר שוטרים קומוניסטים במשטר ת הכפר שהמליצו לאומנת שלא תחשוף את הפרטים עלינו לאיש. סביר להניח שכל הכפר ידע על קיומנו ועל קיומם של יהודים נוספים אשר הסתתרו בכפר. הכנסיה גוננה על היהודים הנמלטים באותה תקופה ולמעשה גרמה לכפר שלא להלשין עלינו. חיינו בכפר כשלוש שנים. בין השנים 1942 ל – 1945 . אני זוכרת שאני ואחותי עברנו הטבלה בכפר, ובכל יום ראשון ובחגים הנוצריים הלכ נו לבושות בבגדים חגיגיים לכנסייה. הייתי בטוחה שאני נוצרייה, מאחר שבבית הקומוניסטי שגדלתי בו לא היו כמעט סממני חג יהודיים. אם התנהגנו בבית המשפחה האומנת לא יפה, היו מכניסים אותנו לדיר החזירים.

5

פע מים רבות הגיעו חילים גרמנים לקחת ביצים ועופות . פעם אחת, חייל גרמני ביקש "קרטופל" בגרמנית והאומנת לא הבינה שהוא דורש תפו"א. אני, שדיברתי יידיש, הבנתי מייד את החייל ולא הבנתי מדוע האומנת לא נותנת לו את מבוקשו. היה נראה לי סוג של משחק מוזר: מצד אחד האומנת הציעה לו כמעט כל דבר והחייל בשלו ממשיך לצעוק "קרטופל". כנראה שהא ומנת ראתה שחייכתי ומיהרה להוציא אותי מהחדר. בסופו של דבר נתנה האומנת לחייל תפו"א וזה יצא מהבית. לאחר מיכן שאלה אותי האומנת מדוע חייכתי וכשאמרתי לה שאני מדברת יידיש ושזה מאוד דומה לגרמנית, הבינה האומנת מאיזו צרה ניצלנו כולנו. אם הגרמני היה יודע שהאומנת מסתי רה ילדה יהודיה גורלינו היה רע ומר. היינו שולחים מידי פעם מכתבים להורים, ומדווחים שהכול בסדר. אחותי, שהייתה מבוגרת ממני בכמעט שלוש שנים, תפסה את מקום האם בחיי. אינני זוכרת הרגשת געגוע חזקה לאמא שלי. אחותי מילאה את תפקיד האם בחיי עד גיל מאוחר, ולכן נפגעתי כ שביקשה להתנער מהתפקיד ולהיות שוב רק אחות... בשנת ,1945 עם גמר המלחמה, הגיע אלינו אמא לכפר . אמא החליטה לשכור דירה ולהשאר בכפר יחד איתנו שנה נוספת. אני זוכרת ש הבית היה ליד הכנסיה וליד בית הקולנוע של הכפר. כשהגיע יום ראשון, אני ואחותי התארגנו והתלבשנו בצורה חגיגית כדי ללכת לכנסייה כמידי יום ראשון. אמא הסבירה לנו שאנחנו יהודיות ושמעתה לא נשוב לפקוד את ספסלי הכנסיה . אבא היה מגיע לבק ר אותנו מידי פעם. רק יותר מאוחר הבנתי מאמא, מה עבר עליה בשנים שאני ואחותי היינו במשפחה האומנת. אמא עברה לגור לבד בתקופת המלחמה בחווה באזור החופשי בדרום צרפת. בכפר שנקרא סט מריאן ) st. Marien ( מרבית הגברים הצרפתים נלקחו למחנות עבודה בגרמניה כדי להחליף את הגרמנים ששירתו בצבא. היא נאלצה לעבוד בחווה בעבודות גבריותי קשות מאוד , ובמקום שכר ביקשה שישלמו לה באוכל כמו ביצים ועופות. את המזון שקיבלה תמורת עבודה קשה מאד, העבירהאמא לאבי לפריז. אבא מכר את המזון בשוק השחור, ואת הכסף שהרוויח שלחו לאומנת. אמא נאלצה לאכול מהמזון שניתן לבעלי החיים בכפר... אבי ניצל במלחמה בעזרתה של חברה קומוניסטית צרפתייה בעלת דירה בפרברי פריז. ה יא הסתירה אותו ואת חבריו בדירתה. כשהייתה סכנה שיתגלו, נהגה להכניס אותם עם הנעליים למיטתה ו להציג אותם כמאהבים שלה. במהלך המלחמה, אמא נדרה נדר: אם כולנו נחזור בריאים ושלמים, היא תחזור להדליק נרות בערבי שבת ות שוב לחגוג א ת החגים היהודיים. וכך אכן קרה.

6

אבא התנדב לקבוצת מתנדבים נגד הנאצים

7

אני והורי בתמונות מלפני המלחמה.

בפריז , אני זוכרת ילדות קשה כלכלית. אבי היה פעיל במפלגה הקומוניסטית ומעט לעבוד. לא זוכרת משחקים או בובות בילדות. אמא רשמה אותי לבית ה ספר הצרפתי "ויקטור הוגו", שהיה ברמה גבוהה יחסית. הרגשתי שם חריגה בלבוש ובידיעת הצרפתית. נאלצתי ל שאר כיתה כיוון שהצרפתית הכפרית שלי לא הייתה טובה מספיק.

ביה"ס "ויקטור הוגו" – יושבת שלישית משמאל

8

החיים בבית לא היו קלים, אמא לא ידעה קרוא וכתוב ואבא בקושי נכח בבית, מאחר שהמשיך את פעילותו במפלגה הקומוניסטית. הילדות שלי הייתה קשה מאד.

אחרי המלחמה אבא ה משיך את פעילותו במפלגה הקומוניסטית היהודית בפריז, ואני נהגתי להצטרף אליו למפגשי המפלגה שהתנהלו ביידיש. הרגשתי שאחותי ואמא מחוברות ואני חברתי לאבי. התביישתי להזמין חברות אלי הביתה - דירה ללא שירותים ומקלחת.

תעודה של אבי כחבר בתנועת ההתנגדות

נגד הגרמנים.

תעודת זהות מזויפת של אבי.

9

אבי נואם בכנס המפלגה הקומוניסטית

בשנת 1960 פגשתי את מי שעתיד להיות בעלי, סרג' לובלסקי , ובשנת 1961 נישאנו. בשנת 1963 הקמנו חברה קטנה למכירת בגדי ילדים, אני הייתי מנהלת החשבונות בחברה. לאחר ביקור קצר בארץ, בשנת 1969 , סרג' התאהב בארץ ושנה לאחר מכן, בשנת 1970 , עלינו ארצה באונייה רעועה. מ נמל חיפה נסענו ישירות למרכז הקליטה בנצרת, שם למדנו עברית במשך כחצי שנה. ממרכז הקליטה עברנו לדירה בבת ים ובשנת ,1976 עברנו לרעננה בה אני מתגוררת כיום.

1961 סרג' ואני נישאים

10

סרג' וא חותי קלייר

גולשת באלפים

בשנת 1973 ול אחר מאמצים רבים, נולד אריאל בני היחיד.

PP

11

החיים בצרפת בתקופת המלחמה, כילדה קטנה, בתנאים קשים, רחוק מההורים – חישלו וחיזקו אותי. כל חיי נלחמתי! ואני יכולה לומר היום, שאני גאה בתא המשפחתי הקטן והחם שהקמתי. בני ונכדי הם העדות לני צחון האישי שלי!

12