סיפור חיים - סיפורה של רבקה רחמן

סיפור חיים סיפורה של רבקה רחמן

2019 , הקשיבה וכתבה : חיה לחמן

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ

תודות

תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורה של רבקה רחמן ( סלומונס) , אמסטרדם, הולנד

לבית סלומונס,

שמי רבקה חיה-

(לאה) ילידת 1907 , שוויץ, לבית סופיה

בת ל לולו - לואיזה

ואברהם רום ( (Rom ו, לאבי

, אברהם יליד 1893

וספרנס. אבי היה בן למשפחה שחייתה

- סימון

בן ל

בהולנד

שמעון

במשך שישה דורות. סבי מצד אמי הגיע לשוויץ בשנת 1895 .

נולדתי באמסטרדם, הולנד, בשבת של פרשת "שמות" בתאריך 1.1.1943 . בחר אבי עבורי בשם עברי רבקה על שם דודתי פרדריקה . אבי הסביר כי בפרש ת "שמות" נ אמר כי הבנות תחיינה , על כן הוסיף לשם שבחר עבורי גם את השם אני הבת הצעירה במשפחה ב ת ארבעה ילדים. אחותי הבכורה טרודי הי י תה מבוגרת ממני ב 14 שנים, אחותי מרים מבוגרת ממני בשמונה שנים ואחי איזק בוגר ממני בארבע . שנים

חיה.

1940 , לפני פלישת הגרמנים, מימין: אמא, איזק, טרודי אבא ומרים

גדלנו במשפחה דתית ואמי חבשה אף . אבי, בין יתר עיסוקיו, היה גם חזן. אבא היה ציוני מנעוריו ודבר עברית. הוא גם היה מדריך בתנועת הנוער "ז י כרון יעקב". לפני המלחמה היה אבי סוכן של מוצרי נייר לדפוס. אחרי המלחמה עבד למען הקהילה היהודית באמסטרדם. אמי הי י תה עקרת בית. ה ראשל פאה

1

1921 , ילדי תנועת הנוער י"ז כרון יעקב" , אבא , אחד המדריכים, עומד ב מרכז התמונה (מזוקן)

1940 , מימין אמא משמאל אבא עם טרודי ומרים על הספסל , באמצע נני אחות של אבא ו לידה בעלה Maurits Beer והילדים שמעון ופאול על הספסל . כל בני המשפחה של אבא המופיעים בתמונה נספו בשואה

2

מאי ב 1940 פלשו הגרמנים להולנד וכבשו אותה. באותם ימים הי י תה אחותי טרודי בחופשה בשוויץ אצל משפחת אמי. הורי עשו מאמצים אדירים והחזירו אותה לאמסטרדם. בתחילה , לא חל כמעט שינוי בחיי היהודים. בשנת 1942 נדרשו יהודי אמסטרדם להירשם כיהודים בעירייה ולענוד טלאי צהוב על בגדם. בנ וסף, נאסר על היהודים להשתמש בתחבורה הציבורית, לה י כנס לפארקים ולשבת על ספסלים במקומות ציבוריים. נפוצה שמועה שהגברים יילקחו למחנות עבודה. הורי היו תמימים ולא חשו בסכנה. אבי חשב שהוא צעיר דיו וחזק מספיק כדי לעבוד אם יזומן לעבודה. בתחילה לקחו הגרמנים רק את הר ווקים, ביניהם את דודתי פרדריקה, שלא הייתה נשואה. בשנת 1942 נלקחה דודתי למחנה עבודה ו לנו הודיעו שנפטרה מדלקת ריאות. מאוחר יותר נודע לנו ש נספתה באושוויץ. ביוני 1943 קבלו הורי , יחד עם יתר יהודי אמסטרדם , הודעה ובה נתבקשו להכין תרמיל עם חפצים הכרחיים. אחי זוכר שלקחו את היהודים בחשמלית למקום האיסוף והוא התלהב מהנסיעה בחשמלית. ה ש וטרים ההולנדים היו אלו שהוציאו אותנו מהבתים. מערכת היחסים עם השכנים הלא יהודיים בבניין ב ו גרנו הייתה קורקטית, לא יותר מזה. מעולם לא נכנס נ ו לדירות של שכנינו והם לא התארחו בביתנו. הורי ידעו שעומדים לקחת אות כי השכנה ההולנדית שגרה לידם נהגה לומר לאמי "אתם הולכים לפולין".

נו

"את השידה הזו אקח לחדר של הבת

ו בביתנו

על פריטי רהיטים

אמרה:

היא אף ה הצביע

שלי".

אנחנו גרנו בשכונה חדשה בדרום אמסטרדם. זו ה י יתה שכונה שחיו בה מעט מאוד יהודים. זה גם היה אחד ה מקומות האחרונים שממנו נלקחו היהודים למחנ ה האיסוף . הולנד ב

1943 , הייתי בת חצי שנה. הוב ילו אותנו למחנה ה

ביום שלקחו אותנו מחצית ב

מעבר

ווסטרבורק (Westerbork) בצפון מזרח הולנד. את כל יהודי הולנד מן הכפרים והעיירות אספו גם כן והביאו אותם למחנה האיסוף בווסטרבו . קר משם העבירו חלק מהם ישירות לאושוויץ. בקיץ 1939 כדי שישמש כמקום מקלט לפליטים יהודים שהגיעו בצורה לא חוקית להולנד , בעיקר מגרמניה. מאוחר יותר שימש המחנה כמקום איסוף לכל יהודי הולנד . אנחנו מחנה ב חיינו כחצי שנה. המשפחה שלנו חיתה יחד וכך גם יתר המשפחות במחנה . ממה ש שמעתי על אותם ימים נודע לי שבכל יום שלישי יצאו רכבות מהמחנה. כולם ניסו לדחות את יום יציאתם כי כבר היו שמועות המחנה הוקם על ידי ממשלת הולנד כבר

3

קשות על המקום אליו נוסעות הרכבות . הן נסעו ברובן לאושוויץ, סוביבור, טרזיינשטאט וברגן . בלזן - במהלך התקופה בה ח יינו במחנה אמי שברה את ידה . היד לא טופלה

כראוי

ומעולם לא שבה להיות כשהייתה.

לגברים אחדים התאפשר לעבוד אצל איכרי הסביבה מחוץ למחנה. תמיד התפלאתי ם שבו שה למחנה בכל יום במקום לברוח. יש להניח שלא רצו להשאיר את משפחותיהם , במחנה תה י זו הי החלטה מוסרית. אבי עבד במחנה בפירוק נעליים לחלקיהם השונים . את הילדים העסיקו במש ה ו שדמה לבית ספר והיה במקום גם בית חולים. 1944 , העבירו אותנו למחנה הריכוז ברגן בלזן. בברגן בלזן הוקמו חמישה מחנות משנה. ב אחד מהם שנקרא "מחנה הכוכבים" ,Sternlager שיכנו את יהודי גם אנחנו חיינו במחנה זה . חלק מיהודי הולנד ששוכנו ב"מחנה הכוכבים" ו יועד להחלפה ב אזרחים גרמנים כמו הטמפלרים בישראל ו אסירים גרמנים . לאחר כחצי שנה ,

בינואר

הולנד.

מסמך אישי שלי , שהונפק על ידי הצלב האדום , המציין את קורות י י מרגע שנלקחתי מביתי ביולי 1943 עד שחרורי מברגן בלזן ב 24.4.45 היהודים במחנה לא קבלו בגדי אסירים והותר להם ללבוש את הבגדים שלהם חויבו אך לענוד את הטלאי הצהוב. הייתה במחנה הפרדה בין מגורי נשים ו מגורי גברים במהלך היום ניתן למשפחות להיות יחד. האוכל במחנה כלל פרוסת לחם אחת ליום , ברוחב ארבעה סנטימ ט ר וכוס מרק כרוב פעם ביום. החלק הקשה ביותר היה הרעב

אם כי

4

התמידי והמסדרים היומיים שבהם נדרשו כולם לעמוד שעות בכל בוקר ובכל מזג אוויר כולל אימהות וילדיהם על ידיהן. בכל פעם קראו בשמות הנוכחים ובכל פעם שאירעה

באחד השמות החלו את קריאת השמות מן ההתחלה. נשים אף הן עבדו במחנה אך אמי לא עבדה כי הייתי תינוקת והיא טיפלה בי. למזלנו הייתי תינוקת בהירת שער בעלת מראה "ארי" ואחת השומרות התאהבה בי ודאגה שנקבל קצת יותר אוכל. זה כמובן יכול היה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

טעות

ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה. הוא נועד למספר מסוים של אנשים אך חיו ב ו יותר מפי חמישה מן המספר שיועד לו. זה גרם כמובן לצפיפות נוראה , למחלות ולמוות. אמי ספרה לי שהמלים הראשונות שהוצאתי מפי היו "אני רעבה". אמי נולדה בשוויץ אך איבדה את אזרחותה השוויצרית כשנישאה לאבי ההולנדי. משפחת אמי בשוויץ הצליח לדאוג למשפחה שלנו והשיג לנו ה מסמכים המעידים שאנו

ה

ואכן

י אזרח פרו וחשב ונ שנוכל להתחלף עם שבויי מלחמה גרמנים. זה אמנם

הצליח

פחות מח ו דשיים לפני סיום המלחמה. אולי זה היה שוב ההבדל,

הגענו לשוויץ,

אך רק

בשבילנו, בין חיים למוות.

התמונות שלי של אחיות י י ושל אחי בדרכון

דרכון פרואני מזויף

כאשר עזבנו את ברגן - בלזן הייתי במצב גופני כל כך ירוד שלא יכולתי לשבת או לעמוד. הכל חשבו שימי ספורים. הגענו לשוויץ כבר אך , כעבור שבועיים ממשלת שוויץ החליטה שהיא לא רוצה לקבל לארצה את כל היהודים החולים. אבי שהיה אדם מאוד שמן לפני

5

המלחמה השתחרר מברגן בלזן כשה וא שוקל 35 ק"ג. עזבנו את שוויץ וחזרנו להולנד. באמסטרדם היה בית אבות יהודי שהוסב למקום קליטה של המשפחות שחזרו מהמחנות . כל משפחה קבלה בו חדר , גם אנחנו. אבי לא הסכים לגור שם וחדשים

דירה. בבדיקות בריאות קפדניות שעשו לנו בהולנד

לאחר מכן

שכר עבורנו

אחדים

התגלה ש , לאמי לי ולאחי הייתה שחפת. שלושתנו נשלחנו , על ידי הצלב האדום, ל מוסדות החלמה . אמא נשלחה ראשונה למוסד החלמה יהודי בדאבוס. בתחילה נשלחתי לסנטוריום בהולנד במקום שנקרא "בלריקום". שהיתי שם כחצי שנה. כשמצבי לא השתפר שלחו גם אותי לסנטוריום בדאבוס אשר בשוויץ למקום אחר מזה של

אך

הנסיעה

י אחד הז כרונות הראשונים ן מהוא שלי

. לוגאנו

אמי. אחי נשלח ל סנטוריום ב

קולות של קרון שלם של ילדים שיושבים וממררים

ברכבת לסנטוריום הו ות מראה :

בבכי.

במיטה בסנטוריום בדאבוס

בסנטוריום שבו שהיתי שכבתי רוב הזמן במיטה. המטפלים במקום האמינו שטיפול נכון מבוסס על מתן אוכל בריא , מנוחה רבה ואוויר צלול . לשם שאיפת אוויר צלול הוציאו אותנו למרפסת כשאנחנו בתוך המיטות . השכיבה הממושכת במיטה על ה השפיע ההתפתחות ה גופנית שלי. בגלל העובדה ששכבתי כמעט ללא הפעלת גופי במשך זמן רב סבלתי מרפיון שרירים ו מחוסר קוא ו רדינציה בין אברי גופי. אני זוכרת כי בשלב מאוחר יותר כילדה לא הצלחתי לשחק בכדור או לקפוץ בחבל. תוצאות אותה שכיבה ממושכת משפיעות עלי עד היום. באחד הימים כשבכיתי בסנטוריום פנתה אלי אחת האחיות ואמר ה: "אם תבכי תישארי כאן לעולמים". במשך 40 שנים לאחר מכן לא בכיתי. בשלב

6

ילדים במיטות במרפסת

מאוחר בחיי כשצפיתי בסרט מראה של סצינה אחת בסרט

ובה

גרם לי להתקף קשה של בכי.

1947 , בטיול לקראת סוף הטיפול שלי בסנטוריום אני בשורה השנייה בשער בהיר

אבי ושתי אחיות היו ש ,יי כנראה במצב בריאותי קצת יותר טוב , נשארו לחיות בדירה באמסטרדם. אחותי הגדולה טרודי נתבקשה על ידי אבי למלא את מקום אמי ולהיות עקרת הבית. בכך נמנע ממנה להמשיך את לימודיה בבית הספר. . סנטוריום אני חושבת שמאז השהות הארוכה שלי בסנטוריום נוצר אצלי פחד ממקומות סגורים. חזרתי מהסנטוריום כשאני דוברת גרמנית. אמא ה י יתה מאושפזת במשך חמש שנים היא סבלה הן מבעיות פיזיות והן מבעיות נפשיות. אמא חזרה הביתה ואני כלל לא זכרתי אותה. כי מאז שחזרתי לאמסטרדם אחותי טרודי טיפלה בי וה י יתה לי כא .ם עם שובה של אמי אמרה לה אחותי "קחי את ארנק הכסף המשפחתי , את עכשיו המטפלת במשפחה , אני עולה לישראל". וכך היה. ושוב הרגשתי שהדמות שדאגה וטיפלה בי נעלמה מחיי. להיעלמותם של הדמויות הקרובות אלי ביותר , קודם אמי ואחר כך אחותי יהי טרודי, תה השפעה מכרעת על חיי. עלתה לארץ בשנת 1951 יוה יתה מ ותיקי קיבוץ שלוחות. היא חיה אני חזרתי לבית אבי כעבור שנה וחצי מ ה

טרודי

בקבוץ במשך כל השנים ונפטרה לפני שנתיים.

7

1947 , לפני שאמי חזרה מהסנטוריום . בשורה העליונה: טרודי, מרים ואבא מלפנים אני ואיזק על רקע הבית שלנו באמסטרדם

הבית שלנו היה בית דתי מאוד והתנהל בנוקשות עם כללים מאוד ברורים שאף אחד מאתנו לא העז לערער עליהם . גרנו בסמוך לבית הכנסת ובכל שישי ו שבת נהגה המשפחה ללכת לתפילות בבית הכנסת. זכור לי רגע כואב במיוחד מאותן הליכות לבית הכנסת. באחד מימי שישי בדרכינו לבית הכנסת כשהאורות דלקו בבתים , מסביב הצביע אבי על אחד החלונות ואמר: "את רואה את הנברשת המוארת שם בסלון? זו ה יתה י נברשת שלנו שתלתה לפני שנאלצנו לעזוב את ביתנו". "ראש פינה". הלימודים התקיימו בשפה ההולנדית . אני זוכרת שתכנית הלימודים לא כללה שיעורי דת. אולם, מדי יום ראשון בבוקר השתתפתי בשיעורי דת שהתקיימו בבית הספר במשך שלוש שעות. למדנו לקרוא ולכתוב עברית ורוב הזמן הוקדש לתרגום תפילות. עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי המשכתי ל תיכון היהודי "מימונידס". ל ימודי היהדות המעטים התרכזו בעיקר בנושא החגים היהודיים לא ו למדנו את השפה העברית. החל מגיל 12 שלחו אותי הורי ללמוד עברית אחר הצהריים. לצערי הלימודים למדתי בבית ספר יסודי יהודי

אצלנו

בשם

עסקו

בעיקר בשינון הדקדוק העברי. כמובן שאני וחברי לא התלהבנו מלימודים אלו.

8

1960 , בתיכון "מימונידס" בכיתה הריאלית , ראשונה משמאל בשורה השניה

בגיל 14 אמרתי לאבי שאני לא מאמינה באלוהים והוא השיב לי "את לא יכולה לזרוק משהו שאת לא יודעת עליו מספיק" ושלח אותי לשיעורים ב סמינר יהודי. לאחר שנה של לימודים אמרתי לאבי שעכשיו אני מאמינה עוד פחות. אבי אמר כי כל עוד אני חיה בבית עלי להתנהל על פי האופן שבו מתנהלת המשפחה כולל לצום בכל ימי הצום. מאז ששיתפתי את אבי בכך שאיני מאמינה באלוהים היו לי ויכוחים רבים אתו בנושא זה . הוא לא אהב שמתווכחים אתו. . בצעירותו היה תלמיד מצטיין ואף החל לל מוד לימודי רבנות. הוא נאלץ לעזוב את הלימודים לאחר שאביו נפטר והוא יצא לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. קרא הרבה והתעמק בספרי אבי היה אדם מבריק מבחינה אינטלקטואלית ובעל כריזמה רבה

אבי

הוא גם היה ציוני נלהב ותרם מכספו כבחור צעיר ל"קרן היסוד" בשנת 1927 .

קודש. ה

9

לאחר המלחמה אבי הכין ילדים לקראת בר המצווה שלהם וקרב רבים מהם ליהדות אחרי שהתרחקו ממנה בתקופת המלחמה. לאחר המלחמה אבי עבד בקהילה היהודית .

היה חזן וקברן וכן היה ראש ארגון "תקוותינו" שנועד עבור ילדי הקהילה בני 6-12 .

הוא

ערך עבורם פעילויות , אירועים ומסיבות בשבתות ובחגים. אבי היה אהוב מאוד על ידי רבים מחוץ לבית. בבית היה אדם נוקשה ו קפדן מאוד. בשלב מסוים אחותי מרים עברה ללונדון ועבדה שם כ או פר במשפחה יהודית. היא נשארה בלונדון , נישאה שם וחיה שם עד היום. ת הבית א אחי עזב כדי ללמוד, כך שהחל מגיל 12 נשארתי עם הורי לבד בבית. אמי הי י תה פגועה נפשית ואני זוכרת שאת הדרך מבית הספר הביתה הייתי עושה יום יום בריצה כדי להגיע מהר ככל האפשר כדי לא להדאיג א כ התו שחיכתה לשובי. למדתי בתיכון יהודי "מימונידס" במגמה ריאלית עד כיתה יב'. בין היתר למדתי שם גם שלוש שפות זרות: גרמנית, אנגלית וצרפתית. באותה תקופה רבים מבין הצעירים בכיתתי הלכו ללמוד ריקודים סלוניים. אבי אסר עלי לעשות זאת. חברי לכיתה חשבו שאני דתיה מאוד ונמנעו מלהזמין אותי למסיבות ריקודים שערכו בבתיהם. התבגרתי בבדידות רבה. בצל השואה. אני קוראת לעצמי דור ראשון ושני לש ואה כי אני מרגישה שיש בי מן המאפיינים של שני הדורות הללו. כל השנים דאגתי לאמא שלי. תמיד חשבתי שהורי סבלו מאוד ואני צריכה להגן עליהם בע י קר על אמי. הרגשתי שאני אמא של אמי. אמי הייתה חרדתית מאוד ומצבה אף הורע לאחר המלחמה. היא לא הרשתה לי לשחק בחוץ ואפילו לא ב שלי חדר אלא רק בקרבתה ממש. אחרי המלחמה היא גם לא הרשתה לי לשחק עם ילדים שלא היו יהודים. בביתנו לא דיברו על השואה ועל העבר. מפאת הכבוד להורים גם לא העזנו לשאול אותם שאלות הנוגעות לאותן שנים קשות. זה היה החינוך בבית שלא שואלים שאלות. ליד שולחן האוכל , בזמן הארוחות , רק ההורים דיברו אנחנו הילדים נתבקשנו לאכול בשקט בילדותי הייתי מאוד חולה כי סבלתי מאסטמה ולא היה טיפול מתאים למחלה באותם ימים. את בית הספר היסודי לא אהבתי כי הוא שיעמם אותי ובחוץ אסרו עלי לשחק. כך ביליתי שעות ארוכות בקריאה מרובה של ספר ים ובתפירה של בגדים לבובות שלי . שעות רבות הייתי לבד והתרגלתי לחיות לבד. כאשר אחי למד באוניברסיטה בדלפט הייתי מגיעה אליו , לעיתים, בסופי שבוע כשארגון הסטודנטים היהודיים היה מקיים אירועים. כך גם הכרתי בחור לא יהודי. ימ פר י שהו ס להורים שלי כי ראו אותי אוכלת טר יפה. מאז בכל פעם שאמרתי בבית שאני הולכת הילדות והנעורים שלי

אהו

התנהלו

מוחלט.

10

לחברה אבא היה רודף אחרי כדי לראות לאן אני הולכת. כשסיימתי את התיכון התחלתי לעבוד בחברת כ ו ח אדם וחסכתי כסף במטרה לעלות לארץ. הרגשתי שעליה לארץ זו גם הזדמנות בשבילי לחיים חדשים מחוץ למסגרת המשפחתית הכובלת . שיקול

היה שלא רציתי להינשא לגבר לא יהודי . הרגשתי שאם אנשא לגבר לא יהודי

, זה

נוסף

יהיה ניצחון של היטלר. מחשבה נוספת הטרידה אותי, שמא בעתיד שוב יבוא יום בו ירצו לקחת ממני את הילדים שלי, מכל סיבה שהיא. חשבתי שבארץ זה לא יקרה.

חתימה של ההורים כדי שאוכל

, בביתנו ידעתי ש נדרש

כשנושא עלייתי עלה לארץ

ת

היה שאצטרף לקיבוץ

לעלות ארצה כיוון שטרם מלאו לי 21 . התנאי של אבי לחת

ימה

דתי.

1962 , לפני עלייתי לארץ

בשנת 1963 , עליתי לארץ וכפי שהתחייבתי הצטרפתי לקיבוץ דתי בשם " בארות יצחק " . נדהמתי מהתנאים ששררו בקיבוץ. חיינו בצריפים ישנים מימי האנגלים ו מקלחות משותפות לנשים. היה לי קשה להתקלח ליד נשים ערומות. נהגתי להגיע למקלחת מאמצת בקיבוץ ובחדר האוכל לא הסכימו משפחות של חברי הקיבוץ שנשב לידן בשולחן האוכל. גם המדריך שלנו לא היה בן הקיבוץ. מאוד לא אהבתי את היחס המפלה כלפינו. הרגשתי שם מאוד בודדה. הלך במ שנה החצי ששהיתי בקיבוץ למדתי עברית באולפן במשך חצי יום ועבדתי במחצית השנייה של היום. באחד הימים נסעתי לתל - אביב, נכנסתי לבנק לאומי ושאלת י אם הם זקוקים למזכירה. קבלו אותי לאחר בחינה קצרה. מצאתי לי חדר בדיר השכם בבוקר לפני כולן. לא קישרו אותנו , , העולים עם משפח

לכן

ות

ה של

וגם חזרתי בשאלה .

אשה מבוגרת. חזרתי לאולפן, סיימתי אותו ועברתי לתל אביב -

11

תחילת שנות השישים. לימים נודע לי כי בבניין בו

הייתי די בודדה באות של ם ימים

עבדתי עובדת אשה ישה יתה חברתי ב והתידדנו בשנית . היא ובעלה גרו ברעננה ובאחד מביקורי אצלם הכרתי את בעלי, ברוך, שהיה חבר של בעלה של חברתי, ביקור ב משותף ב . קולנוע

הולנד

אף הם ניצולי שואה. כחצי שנה לאחר היכרותנו נשאנו

ברוך היה בן יחיד להוריו היו ש

1965 .

בשנת

ברוך ואני ביום נישואינו 20.6.1965

אני עבדתי עד הולדת בני הבכור. ברוך היה חקלאי עצמאי ברעננה. הוא היה חרוץ מאוד בעבודתו והצליח בה . נולדו לנו שלושה ילדים: צביקה נולד בשנת 1966 , יאיר נולד בשנת 1969 , ומיכאל בשנת 1975 . בעלי היה עצמאי ואני ניהלתי עבורו את כל מערכת החשבונות שלו כולל את חשבונות ה משלוחים שהוצאנו דרך אגרקסקו לחו"ל. לאחר מלחמת יום הכיפורים בעלי נשאר במילואים במשך חצי שנה ואני ובני הבכור עבדנו בשדות ובין היתר נהגנו להזיז את צינורות המים ממקום למקום. כ הצלנו את היבולים. מ כשא ו של ברוך נפטרה , אביו עבר לגור בכפר סבא ואנחנו עברנו לגור בבי ת ההורים המקורי ברעננה. ברוך ואני התגרשנו לאחר 20 שנות נישואין. ופז. צביקה שרת בצבא קבע וסיים כסגן אלוף. כיום הוא קבלן בניין. ליאיר ארבעה ילדים: שתי בנות ב ר וטל ושני בנים דן וגיא. בני יאיר הוא מהנדס בנייה ו מתכנ ן ומלווה פרויקטים של בנייה. למיכאל - מיקי, לצביקה שלושה ילדים: בן ושמו דור ושתי בנות

ך

אור

12

שלושה ילדים בת בשם גילי ותאומים בן בשם אופק ובת ניב. מיכאל משרת במשמר

הגבול.

אבי איבד בשואה את כל אחיו ואחיותיו. אחותו אסתר נרצחה באושוויץ בשנת 1943 , האח אלכס נרצח בסוביבור בשנת 1942 יחד עם אשתו רוזה ו ילדי , האח הם

ארבעת

1943 , האחות ננט

בשנת

מיכאל נרצח באושוויץ עם אשתו שרלוט ושלושת ילדי

הם

1942 , האחות פרדריקה נרצחה

ובעלה מאוריץ נרצחו עם שני בניהם באושוויץ

בשנת

1942 .

באושוויץ בשנת

לפני נישואיה, אמי עבדה בחנות לוילונות. לאמי היו שתי אחיות: טרודי הבכורה , שנפטרה בגיל צעי ר, ו אחותי הבכורה נקראת על שמה, פרידל וכן שלושה אחים: הרמן, אוסקר ובנו. כולם נ י צלו בזכות העובדה שחיו בשוויץ. מאוד אהבה לשהות בחברת בני משפחתה ונהגה , לאחר המלחמה , לנסוע לבדה לביקורים אצל אמה , אחותה ואחיה בשוויץ. היא הייתה ביחסים טובים מאוד עם כולם . את סיפורו של אלכס אחיו של אבי . בזכות קשריו עם שוטר הולנדי בשנות השלושים , הצליח אלכס להציל מאות ילדים יהודיים שהוברחו מגרמניה להולנד ללא תעודות. רבים מהם עברו לאנגליה ולארצות הברית. לצערי הוא אשתו וילדיו נספו בסוביבור ביולי 1942 . אני הלאה. ברוך ואני לא דיברנו על התקופה הקודרת בחיינו ועל השפעתה עלינו במשך השנים. רק הכלות שלי ו שלי כשבגרו, היו אל ששאלו אותי שאלות ובפניהם נפתחתי מבקשת ל כנראה שאת הש תיקה בנושא השואה שררה ש נו בבית גם תי העבר לא שירתו נכדים בצבא עלה הרעיון לנסוע לטיול שורשים בהולנד. התמקמנו בכפר נופש, טיילנו בסמקומות שונים והגענו לאמסטרדם שם ביקרנו את אחי והלכנו לראות את הבית בו גדלתי לאחר המלחמה. בדירה גרה כיום אשה עם בתה. ה אשה הזמינה אותנו לבקר בדירה ופתחה אותה בפנינו ה. דירה אמנם צה שופ וכלל לא נרא כ ית פי שנראתה בתקופת מגורי שם , אך הביקור בה ריגש את כולנו וילדי אמרו שזו הייתה עבורם החוויה המרגשת ביותר של הטיול. מעניין ומוזר לחזור למקום כה מוכר לאחר שנים רבות. התמונות שהיו בזיכ רוני היו תמונות של ילדה ובהווה הכל נראה לי קטן יותר האזור, הבתים והחדרים. וספרתי את סיפורי וסיפור משפחתי. משפחתי ואני נהגנו ל צאת ל בלות יחד בחופשות משפחתיות בארץ. באחת התקופות ב

אמי

הזכיר

אני

בהולנד

ה

הנכדים

ה

13

2014 , טיול שורשים בהולנד. מצולמים על רקע הבית בו גרנו באמסטרדם לאחר המלחמה

עשיתי דרך אישית ארוכה שאפשרה לי להגיע למצב שבו יכולתי לספר את סיפורי ולפתוח את חיי לכיוונים חדשים מאתגרים, מעניינים ומספקים עבורי. לאחר גירושי הרגשתי שאני חופשיה ושאני יכולה להגשים את עצמי. , במקרה מציור של פ רחים שעמדו בכד על השולחן בביתי. וכיום זה תחביב חשוב שמעשיר את חיי. חזרתי לשיר לפני כעשרים שנים , משהו שעשיתי בילדותי במקהלת בית הספר. אני שרה במקהלת "רעות" גם ו משחקת ברידג'. במשך 15 שנים הייתי פעילה בארגון יוצאי הולנד ו שמשתי גזברית של סניף השרון ב ארגון. היו ם אני כבר לא פעילה בארגון. מזה 14 שנים אני חברה בארגון איל"ה, שעוזר לניצולי שואה לממש את הזכויות שלהם לפי חוקי הולנד י עבור נ רדפי הנאצים. יהודים יוצאי הולנד מקבלים פיצוי בצורת קצבה ממשלתית. זו בעצם השלמת הכנסה עבורם. קו הטלפון של הארגון היה בביתי ובמשך שמונה שנים ייעצתי לכל מי שפנה לארגון וביקש תמיכה וייעוץ. מזה חמש שנים אני גזברית הארגון. אני חיה חיים מלאים ו עניין. מזה שנים אני משתתפת בחוג . ציור התחלתי לפני שנים

עתירי

14

2013 , ביום ההולדת ה 70 שלי, עומדים למעלה: ורד אשת צביקה ובנם דור, רווית ויאיר, חני אשתו של מ קי. י שו רה שניה: פז בתו של צביקה, גיא ודן הבנים של יאיר, ניב בתו של מיקי , בר בתו של יאיר , אור בתו של צביקה . יושבים: אופק על ברכי מיקי, צביקה, אני, טל, בתו של יאיר וגילי בתו של מיקי.

אני מאושרת עם הילדים שלי והנכדים שלי. זו היצירה שלי , ואני שמחה שהם אנשים , טובים מאושרים בחלקם וחיוביים מאוד. אני מאושרת שאני חיה בארץ וילדי ונכדי ,נולוכ . כאן חיים כל אחד ואחת מאתנו , תורמים בדרכינו ועל פי כישור נוי

לזולת

ו . למדינה זה לגמרי לא מובן מאליו בעיני וזה גורם לי אושר וסיפוק רב.

15

https://www.easyflip4u.com/easyflip-holocaust-stories easyflip4u.com הפורמט הדיגיטלי שלי.