סיפור חיים - סיפורו של שלמה דרוקר

שלמה דרוקר - ז'שוב , פולין.

נולדתי ב 7.9.1927 בעיר ז'שוב פולין,

שנמצאת בין לבוב לקרקוב , מרכז גליציה.

אבי, יעקב יוסף, נולד בדוברומיל , והיה חייט במקצועו. אינני זוכר פרטים רבים על אבי וילדותי. לאבי היה אח צעיר ממנו. אמא, דבורה למשפחת צבירין , נולדה למשפחת אופים, שבבעלותם הייתה מאפייה לכל מיני מאפים ולחלות לשבת.

הורי נפגשו בז'שוב, כשאבא שלי הגיע לעיר לעבוד במאפיה של משפחת אמי.

אחרי הנישוא ים אבי החל לעבוד כנהג כרכרה רתומה לסוס, ו הכרכרה היתה יוצאת מתחנה במרכז העיר ומסיעה אנשים.

ההורים נישאו בשנת 1916 ונולדו להם שישה ילדים :

בשנת 1917 נולד אריה , אחי הבכור,

בשנת 1920 נולד עמנואל,

בשנת 1922 נולד יואל,

בשנת 1924 נולד אחי, משה נת ן

1

ובשנת 1927 נולדנו התאומים: אני שלמה, ואחותי התאומה בלה.

משפחתי: הורי, אימי וכל המשפחה

2

אמא ממשיכה לעבוד במאפיית הוריה.

עד היום אני יכול להריח את ריח החלות, הכ יסונים, והבישולים הטעימים של אמא .

המצב הכלכלי לא היה טוב. גרנו בשני חדרים גדולים וישנו על מזרנים.

הייתי תלמיד טוב ושקט, למדתי בבי"ס פולני. שמרנו בבית על כשרות ועל השבת. באזור שגרנו היו כמעט רק יהודים, כך שגם חברי היו יהודים. מידי פעם בחופש ה מביה"ס נסענו אחותי ואני להתארח בכפר סמוך. אני זוכר שישנו בכפר על ערמת קש באסם.

אחה"צ הלכנו ל"חיידער" וכשחזרנו הכנו את שיעורי הבית של בית הספר.

כך היה עד שנת .1939

אבא שלי שמע על תחילת המלחמה, וללא היסוס החליט שכל המשפחה שלנו מתארגנת לברוח.

ארזנו מעט מטלטלים ועלינו על העגלות הרתומות לסוסים.

התקופה היי תה חודש ספטמבר, הקור היה חזק, ואנחנו צועדים לכיוון גבול רוסיה, מרחק של כמאה ק"מ במשך ארבעה ימים...

הצלחנו פה ושם לישון בדרך באסמים בכפרים שעברנו.

הגענו עד העיר לבוב, פולין, ושם עצרנו כי אחד היהודים נתן לנו מקום באסם שלו.

שבוע אחר כך הגיעו כבר הגרמנים ל אזור. ראיתי אותם צועדים ברחובות..

אבי, שידע גרמנית בגלל שירותו בצבא האוסטרי בתקופת מלה"ע הראשונה, פנה לחיילים הגרמנים ושאל האם ניתן לחזור לעיר שלנו? בתשובה הם אמרו שאין בעיה "כל הדרכים פתוחות"... ואפילו אמרו לאבי, כדי להגביר את האמון בתשובתם: "אנחנו אוסטרים ולא גרמנים"...

אבא מחליט לחזור.

יצאנו לדרך והספקנו להגיע עד פשמישל , לפני העיר לבוב, חצי מהעיר פשמישל הייתה שייכת לרוסים , כשנהר הסן חוצץ.

אחרי שנת 1945 חזרה העיר לפולין.

אבי מצא במקום מישהי שהכיר מתקופת מלחמת העולם הראשונה, והיא נתנה לנו להיכנס למרתף עמוק בביתה, שהחלון שבו היה בגובה המדרכה. יכולנו לצאת לקניות. נשארנו שם כחודשיים, עד שהרוסים החלו לבדוק ולערוך רשימות מי מקומי ומי לא.

3

קיבלנו הנחייה לחזור ללבוב.

אבי פנה בשאלה – איך אני יכול לחזור לעיר שהגרמנים שולטים בה?

הבטיחו לבדוק.

שבועיים אחר כך מגיעים בלילה הרוסים למרתף שלנו, ופוקדים עלינו לעבור למקום, אחרי העיר לבוב, מאחר שהמקום ששהינו בו היה נקודת גבול, והרוסים רצו שנתפנה. הובילו אותנו לרכבת משא, שהת מלאה עד אפס מקום, הדלתות נסגרו ורכבת המשא יצאה לדרך. בזמן ששהינו בפשמישל, אמא שלי הצליחה בלילה לעבור את הג בול עם העגלה בליווי של שני אחי, ו להגיע לדירתנו בז'שוב כדי להוציא כמה מעילי חורף ובגדים חמים. נסענו לכיוון סיביר, נסיעה ברכבת משא שארכה כשישה ימים, ועצרנו ליד העיר טומסק ב עיירה קטנה. אחי אריה נשאר בצבא. בתחילה קיבלנו ממנו הודעה שהוא בסדר אבל כמה זמן אחרי ש הגענו לסיביר, הגיעה ההודעה שאריה הוצא להורג... עבדנו כל בני המשפחה במחסן עצים, עצים שהגיעו דרך הנהר. קיבלנו צריף אחד למשפחה, תנור באמצע הצריף, שירותים וצינור מים בחוץ. אני ואחותי הלכנו לבית הספר במקום ואילו אחי הגדולים עבדו במחסן העצים. היו בסיביר עוד מש פחות יהודיות. הפולנים והרוסים עשו הסכם ביניהם, שה אזרחים ה פולנים יכולים לצאת ולהתיישב במקום כלשהו. קיבלנו תעודות ויצאנו לחפש אזור חם יותר כמו אוזבקיסטן, סמרקנד וכד'. בשנת 1943 , שילמנו כסף ושכרנו קרון למשפחה, כדי להמשיך בנסיעה ולחפש עבודה ואזור חם יותר לגור בו. בחרנו אזור שהיה רחוק מאזור המלחמה עם הגרמנים, והתיישבנו בקולחוז בין קזחסטן לאוזבקיסטן בשם אריס. שהינו שם כחצי שנה. אני הצטרפתי למקום, שלומדים ועובדים בו מלאכות יד כמו נגרות, סנדלרות, חייטות וכד'. אחי הגדול, אריה , לא יצא אתנו מאחר שגוייס לצבא. היינו במקום כשנה וחצי.

גרנו במקום בחדר אחד גדול, כשנתיים, עד שנת .1945

4

אחרי שהגיעה השמועה שהמלחמה הסתיימה, שכרנו שוב קרון כדי לחזור לפולין, משא שארך כשבועיים והמשפחה גרה בקרון . עברנו ליד העיר שלנו, והבנו ש הדירה שלנו תפוסה על ידי מקומיים, ושלא נשארו כמעט יהודים בעיר. הייתה אווירה עוינת ואנטישמית בעיר, ל כן המשכנו עם הקרון לכיוון גרמניה, ליד קרקוב. קיבלנו שם דירה גדולה שפונתה, אך לא מצאנו עבודה. המשכנו במסע עד קאסל . בקאסל היו מחנות פליטים שאורגנו ע"י האונר"א, וקיבלנו כמשפחה גדולה חדר במחנה שהיה שייך לצבא הגרמני במלחמה.

מצאתי עבודה בסנדלרות בסנדלריה שיהודי פתח במחנה.

גרנו שם שנתיים , אחי הגדולים מצאו בני זוג במחנה הזה.

והמשפחה מתחילה לדבר על עלייה ארצה...

למרות השמועה שהמצב בארץ גרוע, אנחנו מחליטים לעלות ל ארץ. אחי ואחותי מתחתנים ומגיעים לארץ לפני.

אני, אחי יואל והורי עולים בשנת .1948

הגעתי לחיפה ומהנמל כבר התגייסתי לצבא לתקופת טירונות קצרה והמשכתי לשירות של כשנה וחצי.

בשנת 1959 , התחלתי לעבוד בתל אביב, במוסך צמיגים.

גרנו ביפו בחדר

שנתנה לנו משפחתה של מרים,

בבניין של רכוש נטוש.

ביפו על האופנוע שלי

5

שנת , 1954

התחתנו מרים ואני,

אותה הכרתי דרך אחותי.

6

נולדו לנו שני בנים, צביקה יליד 1956 , ויעקב נולד בשנת .1963

. 34 שנים

יעקב, בני הצעיר, ממשיך בחנות הצמיגים שאני עבדתי בה, במשך כ-

יש לנו שישה נכדים וחמישה נינים.

המשפחה שלי עם חמותי

7

רק בגיל 92 פרשתי בעקבות הקורונה מהעבודה.

ארוך,

י אני ומשפחתי עברנו מסע הישרדות

משפחה ציונית מלוכדת.

נשארנו

. משפחה לתפארת, בנים, נכדים ונינים

יתהקמ בארץ

המשפחה שהקמתי היא העדות וההוכחה ניצחון ל ון הרצ !לחיות

8

9