סיפור חיים - סיפורה של שושנה זוזל

אמ ה של שרלוט עבדה כתופרת במפעל של ה גרמנים מבוקר עד ליל. " חשבתי , או בעצם , קיוויתי מה ש שזה יציל אותה. "

זמן מה לאחר פלישת הגרמנים לפריז , אמה של ילדים יהודים ומסרה אותה לאנשי הארגון , בתקווה לראותה שוב אחרי המלחמה. "אבל אני ידעתי בלבי שלא אראה אותה עוד לעולם." היתה בת שמונה כש נמסרה למשפחת איכרים , בעלי חווה , הסכימה להצעתו של ארגון להצ

לת

שרלוט

שרלוט

אי שם בלב צרפת , כילדים יהודים רבים אחרים .

" היה לי רע מאד בחווה. כתבתי לאמא מכתבים אבל האיכרים קרעו אותם לגזרים ולא שלחו וא תם. כמו רות המואביה עבדתי בשדה בליקוט שאריות ה חיטה אחרי הקציר , לטחינה אצל האיכ רים בטחנת הקמח שלהם. הרגליים תמיד כאבו לי בגלל סנדלי העץ שנעלתי. האיכרים אמנם הצילו אותי אבל נהגו בי ברוע ולא ידעתי אהבת א ם מעולם. כדי לזכות במעט תשומת לב נהגתי לסייע לעוזרת הבית שלהם בשטיפת הכלים." בשלב מסוים הדודה מפריז , תרז מינס, נעצרה על ידי הגרמנים ו נכלאה בבית - מעצר לנשים. "אבל אחד ה ים שוטר התאהב בה וחילץ אותה. אבל היא לא רצתה בו ונמלטה לגבול גרמנ יה. אחרי המלחמה היא חזרה לפריז. " בסוף המלחמה, כשהגרמנים הבינו שהם מפסידים, כל עובדי המפעל , שאמ ה של שרלוט עבדה בו , נלקחו לאושוויץ. " אמא נלקחה אל מותה בפברואר 1944 ". עובדה זו נודעה לשרלוט הילדה המ דודה שבאה לקחת אותה ברכבת לפריז ואימצה את היתומה הקטנה אחרי המלחמה.

"עוד לפני כן ידעתי בתוך תוכי שאמא איננה. וגם אצל הדודה סבלתי מקיפוח והתנכרות . היו לה ילדים משלה , ואני לא זכיתי לליטוף של איש. אותי מעולם איש לא ליטף. זה היה חסר לי מאד."

הדודה רשמה את שרלוט לבי"ס אורט בפריז, שבו לימדו לימודים כלליים ולמדו ילדים יהודים ונוצרים.

" ואז התחילו השנים הטובות והיפות של חיי , כשהצטרפתי לתנועת הצופים הדתיים. הם סיפרו לנו על ישראל, על עלייה והתיישבות, על הקיבוצים, על השו ו יון שם. ש ם זכיתי סוף סוף לתשומת הלב שחסרה לי כל כך בילד בתי ו ו ראשית נעורי . התלהבתי מאד מהמפגשים שם. גם בני הדודים שלי, שתמיד ראו אותי עצובה בבית, ראו פתאום את השינוי העצום שחל בי. פתאום הייתי מלאת חי ים. לא עוד ילדה מדוכאת ואומללה, אלא נערה שמחה ונלהבת ומלאת " תקווה.

שרלוט היתה בת 16 כשעלתה ארצה בשנת 1949 לקיבוץ שדה אליהו שבעמק בית שאן. כאן

שינו

את שמה לשושנה. -ב 1951 התגייסה לצה"ל ובתקופת שירותה הצבאי פגשה את בעלה הראשון, שמעון מרציאנו, שהצטרף לקיבוץ כחיל בודד.

-ב 1954 הם נישאו, ו כעבור שנים אחדות עברה המשפחה לזמן מה למושב השיתופי ניר עציון .

אחר כך עקרה המשפחה לצריף במעברת רעננה , שהיתה ממוקמת במקום שבו נמצא כיום כפר נחמן. כאן נולד בנה הבכור, אמנון, כיום אדריכל. בהמשך הם רכשו בית קטן ברחוב רמב"ם . שבמושבה עבד כגזבר במועצה ו עבדה במלצרות, בבתי חרושת וכמטפלת סיוע ל ,

שרלוט

שמעון

2