סיפור חיים - סיפורה של יהודית הררי

באחד הימים העלו אותנו יחד עם רבים אחרים על רכבת שהייתה מיועדת לאושוויץ. אך בזכות הדקדקנות הידועה של הגרמנים הורדנו מהרכבת כי שמותינו לא הופיעו ברשימות ה"נוסעים" שלהם. חזרנו ל טרזיינשטאט באותה רכבת ש בה יצאנו לאושוויץ . כחודש או וח דשיים לאחר האירוע ההוא נפסקו המשלוחים מ המחנה. אני זוכרת שהרוסים שיחררו את המחנה וזרקו עלינו סוכריות. יש לי נטייה לראות ולזכור את הדברים החיוביים והאופטימיים שהתרחשו בחיי וכך למעשה הצלחתי למחוק מהזיכרון את כל התקופה הקשה שבה שהיתי במסתור, בבית בכפר ואפילו את רוב התקופה בטרזיינשטאט. כשהסתיימה המלחמה ואמא באה לכפר כדי ל החזיר אותנו נאמר לה כי מזה חצי שנה אנחנו כבר לא נמצאות שם. היא בררה לאן נלקחנו וספרו לה כי אנחנו נמצאות בטרזיינשטאט. אמא הגיעה למחנה ושיחדה את אחד השומרים כדי שיאפשר לה להוציא אותנו מהמחנה. הסתבר ש , לא אפשרו ל אסירים שנותר ו במחנה לעזוב עד שלא נבדקו בדיקות רפואיות מקיפות כדי להבטיח שהם לא נושאים מחלות מידבקות. אך אמא הצליחה להוציא אותנו.

לאחר שהגענו לעיר

זמן

חיינו . יחד שם

אמא לקחה אותנו לעיירת הולדתנו הלו וץ בוה

קצר

Piestany ) .

היא נישאה לו ועברנו יחד לעיר ( ניט פייש

אמא פגשה גבר בשם אדוארד

האס

בקיץ 1946 שלחה אותנו אמא להרי הטטרה ל - .Tartra'nska Lesna אמא אמרה שאנחנו זקוקות להבראה ולכן נשלחנו למקום מרפא שם שהינו . כשנה

ב בית המרפא בהרי הטטרה אני יושבת חמישית מימין, אחותי בשורה העליונה חמישית מימין