(סיפור חיים - סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן (אונגר

סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן )אונגר( מהונגריה

זהבה אלטמן נולדה כפירצי אונגר בכפר פולדש שבמישור ההונגרי, ליד העיר דברצן, לאביה יהודה בן אברהם דוד הכהן ) 1895 - 1944 ( ולאמ מה לאה בת יעקב ואסתר לוי ) 1896 – 1989 .( ל הורים היו 6 ילדים: גרטי )ילידת 1925 (, יצחק )יליד 1927 (, שמואל )יליד 1929 (, פ יר צי-זהבה )ילידת 1931 (, יונה )יליד 1934 ( ושמעון )יליד 1937 .( "אחי-אבא, הדוד יצחק, ואשתו הרמין היו הסנדקים של הילדים, והדוד היה גם שותף בעסקיו של אבא. בתו של הדוד יצחק, אינדיקו, הייתה חברתי היחידה. היחסים עם השכנים הגויים לא היו טובים והיו לא מעט גילויי אנטישמיות. לאבא הייתה חנות גדולה למוצרי טקסטיל, גלנטריה ונעליים, ואימא גידלה את ששת הילדים. בבעלות המשפחה היו גם אסמי תבואה והפרנסה הייתה מצויה. התגוררנו בבית גדול ויפה, אף שהכפר לא היה מחובר לרשת חשמל, ותמיד היה אוכל בשפע. בבית עבדו שתי עוזרות, כובסת ורפתן שטיפל בשתי פרות בחצר. בחצר הייתה גם גינה ובה גדלו פרחים. בחצר השנייה היה מחסן עצי הסקה, ומתחת לגורן נחפר מרתף לשימורי הירקות. היו לנו כשלוש מאות עופות, בהם אווזים ותרנגולי הודו שהסתובבו חופשי, ובחצר השלישית היו רפת ובאר מים, ומעבר לגדר היה שדה שבו גידלנו ירקות. למדנו בבתי ספר ממלכתיים. לימודי יהדות למדנו אצל מחנכת שבאה הביתה כדי ללמד את הבנות, וגם את הבנים לימד מורה פרטי, בחור ישיבה. המשפחה הייתה מסורתית, אבל אבא לא גידל זקן ולא פאות. עם זאת, הוא תמיד חבש כובע בצאתו מהבית. האוכל היה כשר, כמובן, ואני זוכרת את הזמירות של לילות השבת ואת החגים. אני זוכרת נרות וסופגניות בחנוכה, ואת כלי הפסח שהיו מאופסנים בעליית הגג במשך השנה והורדו משם לכבוד החג. אל שולחן הארוחות הוזמנו תמיד גם עובדי החנות ועוברי-אורח יהודים שאבא הזמין מבית הכנסת. לאבא ואימא היו אחים ואחיות רבים. איש מהם לא ניצל. כולם נספו באושוויץ עם משפחותיהם הצעירות. במרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, והיהודים הצטוו לענוד טלאי צהוב ונגזרו עליהם גזרות שונות: איסור על נסיעה ברכבות, מסירת כל כלי הכסף והזהב ושאר דברי הערך ועוד. ההונגרים שיתפו פעולה עם הגרמנים והיו אכזריים אף יותר, כדבריה. הם נהגו לעצור כל יהודי שהסתובב ברחובות ולגלח את זקנו. בבית דיברנו רק הונגרית, לא דיברו על ישראל ולא הייתה אווירה ציונית.

1