(סיפור חיים - סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן (אונגר

ביולי 1944 אבא נפטר בווינה, בגיל 49 . במלחמת העולם הראשונה הוא חלה, ובווינה, עקב התנאים הקשים, התפתחה המחלה והוא נפטר. קברנו אותו בבית קברות יהודי בווינה בטקס יהודי. אבל כשעלינו ארצה ב- 1949 העלינו את עצמותיו. חלק מאחיי ואחיותיי עבדו כמוני בפינוי ההריסות, ואימא ושני אחיי הגדולים עבדו בבית חרושת לדלק. בשלב מסוים נלקח אחי הגדול, יצחק, שהיה כבן 17 , לצעדה לכיוון מחנה מטהאוזן, יחד עם כל הבחורים הצעירים, ועד סוף המלחמה לא ידענו דבר על קורותיו. בווינה הייתה אתנו עוד משפחה , שהתיידדנו אתה מאד, משפחת שוורץ. הייתה להם בת בגילי ובת נוספת בגיל של אחותי. בוקר אחד באו כחמישה עשר שוטרים ואזרחים ופקדו על כולם לרדת לחצר עם כל הציוד ולהתחיל ללכת. לא ידענו שפנינו מועדות למחנה מטהאוזן. הלכנו כמו עדר ענקי של למעלה מאלף איש. השוטרים התחלפו בכל כפר שבו עצרנו לנוח. בלילות הכניסו אותנו לאסמי תבואה ושם ישנו. בכל יום נעלמו אנשים אחדים. נראה שמתו או שהצליחו לברוח. מידי פעם קיבלנו מהכפריים חלב לילדים. כעבור זמן מה, בכפר שר מידה ה, אימא אמרה שאין לה יותר כוח ופרשנו מהקבוצה, כי השמירה עלינו לא הייתה הדוקה מידי. אימא ביקשה מבני משפחת שוורץ שיישארו אתנו, אבל הם סרבו. רובם נספו מאוחר יותר. איכר אחד שיכן אותנו במחסן מעל הרפת שלו, ורק ביקש שבשעות היום נשמור על שקט, מאחר שהגרמנים הסתובבו שם. באחד הימים הגרמנים מצאו אותנו, אבל אמרנו שאנחנו הונגרים שנמלטו מהרוסים, והם האמינו לנו וביקשו שאימא תבשל עבורם. בוקר אחד הגיע אזרח הונגרי, סיפר שהסתיר ביער אישה וילדה ושאל אם אנחנו רוצים שייקח אותנו למקום המסתור. הלכנו אתו כשלושה קילומטרים לעומק היער, אל תוך אסם ששימש להאכלת צבאים ואיילות. האיכר הביא לנו סלק סוכר, לחם ותפוחי אדמה, ובלילות התחפרנו בתוך הקש. באחד הימים הוא נעלם ולא חזר, לא לפני שביקש מאימא אישור על כך שהחביא יהודים. לאחר מכן מצאנו את האישה והילדה שהחביא, והילדה לימדה אותנו איך לעצור את הנשימה ולא לבכות במשך תקופה ארוכה של חיינו במסתור. הכפר היה ריק כי תושביו ברחו מפחד ההפגזות. אחותי הלכה לחפש אוכל ופגשה שבויי מלחמה שלקחו אותה למרתף מלא מצרכי מזון, והיא הביאה אלינו בכל יום שק תפוחי אדמה. אני זוכרת ששמענו את הדי הארטילריה של הגרמנים והרוסים, ושמידי פעם שמתי כריות על האוזניים, כדי לא לשמוע את רעש התותחים. חלף זמן מה, החזית הרוסית התקרבה. יום אחד פגשנו שלושה ימאים שספינתם נתקעה בדנובה, והם סיפרו שהם הולכים לחפור לעצמם בונקר ביער, ושיעזרו לנו לחפור בונקר לכל המשפחה. כיסינו את הבונקר בגזעי עלים ובענפים והצטופפנו שם, מפני שהגרמנים עדיין חיפשו פרטיזנים. את תפוחי האדמה שאחותי הביאה מהכפר הטמנ נו באדמה הקרה כדי שיישמ מרו זמן רב.

3