(סיפור חיים - סיפורה של זהבה-פירצי אלטמן (אונגר

לא חזרו, וכן שנים עשר בני דודים מתוך עשרים וארבעה. רובם הגיעו לאושוויץ. גם הדוד יצחק, שותפו לעסקים של אבא, עם אשתו ושתי בנותיו נרצחו באושוויץ. רק הבת האמצעית, בושקה, ניצלה. הגענו הביתה. מצאנו אותו שלם אך ריק. הוא שימש כמפקדה של הגרמנים, ולאחר מכן של הרוסים. התמקמנו שוב בבית, ואני זוכרת שכעבור כשבועיים, באמצע ארוחת ערב, נפתחה פתאום הדלת, ואחי יצחק נכנס. אני זוכרת שאימא קפאה על מקומה מהתדהמה. הוא היה לבוש בלויי סחבות ששרצו כנים, הופשט מבגדיו שהועלו באש בחצר ונשטף באמבטיה. מצאנו בחצר את הזהב ושאר דברי הערך שאבא הטמין לפני הגירוש. אימא ואחי יצחק פתחו מחדש את החנות. הקהילה היהודית בכפר פולדש, שלפני המלחמה מנתה שלוש מאות וחמישים איש, מנתה עכשיו פחות מעשרים.

לקראת סוף אותה שנה אימא מכרה את הבית בכפר ועברנו להתגורר בדברצן.

ארנולד-עמרם לבקוביץ', פגשתי בכפר. להוריו הייתה ט חנת קמח. נישאנו ב- 1949 ועלינו

את בעלי,

ארצה, כשאני בהריון.

את בתי נעמי ילדתי בבית החולים הדסה בירושלים, ובאותו יום אחי יונה עלה ארצה. באנו לירושלים כי היה לנו שם בן דוד שעזר לנו בקליטה. אני הייתי אז בת 18 . במהלך שנות החמישים גם אימא וכל האח ר ים הגיעו ארצה .

שמואל, זהבה, שמעון ויצחק מירושלים התגלגלנו למקומות רבים בארץ : לשכונת התקווה, ל קריית אונו, שם נולד בני, יהודה, ל גבעתיים, ל נהריה, ל אילת ועוד. בכל המקומות האלה בעלי עבד בבניין ואני גידלתי את הילדים.." ארנולד-עמרם נפטר לפני כ- 25 שנה. שנים אחדות לאחר מכן נישאה זהבה ליוסף אלטמן, אשר נפטר לפני כ- 10 שנים.

זהבה ויוסף אלטמן 5