רבקה

53 52

‫ 3.6.1940 ‬

המלחמה מתקרבת גם אלינו. הערב כיבו בפעם הראשונה את ‫ ‬ פנסי הרחוב ואת אורות הבתים. ז.א. האפילו את העיר. בחוץ שוררת אפלה סמיכה. הבתים שקועים בחשכה ומשחירים ‫ בחלונותיהם. אי-שם מבצבץ אור כחול. לרגל ההאפלה שכבו האנשים כפי הנראה גם לישון יותר מוקדם ושקט בלתי רגיל בשעה זו שורה ברחוב כאילו אפסו האנשים מהמקום. נדמה כי הרחובות השחורים ריקים מאדם, אולם בעבור מכונית הרי פנסיהּ הכחולים מגלים בפינות פה ושם קבוצות אנשים בודדות ובעיקר זוגות צעירים וצעירות אשר ההאפלה לגמרי אינה מפריעה להם. איזו רומנטיקה מתוקה נסוכה באור. רוח קרירה מנשבת, וריח רענן ובריא, ריח אדמה לחה וריח הים מרחוק ‬ עולים באפי. בעלי ובני נוחרים במתיקות בשנתם. שלוה ברוכה ממלאה ‫ את הבית ויש רצון לעשות דבר-מה לפעול. האנשים ברחובות מדברים בשקט איש עם רעהו כאילו החושך מכריח אותם גם לא לדבר בקול. נדמה כי השעה כבר הרבה אחרי חצות אולם לאמיתו של דבר עתה רק רבע לפני שתים-עשרה לפי השעון . אין רצון לשכב לישון יש 11 הקיצי החדש, ז.א. רבע לפני ‬ עוד רצון לפעול דבר-מה. היום טילתי קצת ברחוב. הרחובות הומים מאדם. תנועה ‫ משמחת, תנועת חיים ברחוב. בני חולה זה כמה זמן ואין לי אפשרות לטייל איתו, מסכן קטן! לכשיבריא אלך איתו הרבה הרבה ואראה לו יפה את העולם הגדול, היינו את העיר, ‬ שהיא בשבילו - עולם.