סניף גן העדן - סיפור אהבה במכתבים

סניף גן העדן סיפור אהבה במכתבים

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם (א) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֨הוּ֙ (ב) וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ (ג) אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ יְהִי־אֽוֹר׃ �ַֽ וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר ו רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב �ַ֧ וַיּ (ד) וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ לָאוֹר֙ )׀( וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים (ה) וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה י֔וֹם

ה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר, ָ ה, חֲצִי פְּגִיש ָ "פְּגִיש

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַּי...

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

ר וְהַדְּוַי ֶ בַּר הָאֹש ְ מִש

כְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן – ִ אַף סֶכֶר ש

הִנֵּה הָיָה כְּ א הָיָה.

פַת אֲגַם סוֹאֵן €ְ וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל ש

תּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!" ְ לִש

)רחל המשוררת(

4

5

6

7

8

9

10

11

12

13

14

15

”ילדתי האהובה,

אני יודע שכל המכתבים יגיעו אליך בבת אחת וכנראה המכתב

הנוכחי יגיע לאחר שובי ארצה, אבל הצורך לשמוח איתך ולחוש את

קרבתך מביא אותי לכתוב, למרות שבשלב זה התקשורת היא חד

סטרית. ולפני שאספר לך את קורות היום הזה, ברצוני להעיר הערה

שהשמיעו לי כאן אנשינו ובייחוד אבי, לא לספר בבית כמה טוב לנו

וזאת נגד עין הרע – והיות שיש הרבה עיניים רעות אצלנו, אז טובה

השתיקה.

המארחים העמידו לרשותנו מכונית פולקסוואגן מיניבוס ונהג. נסענו

היום לאורך החוף צפונה, עד לעיר ששמה מלינדי. ראיתי הרבה

דברים חדשים, שלמעשה רואים אותם בפרסומות בסרטים ותמיד

חולמים להיות בהם והנה החלום מציאות. לשכב בכיסא נוח לצל עצי

הקוקוס כשלפניך חולות ים זהובים, ים כחול, בקבוק עם קוקה קולה

קר כקרח – ”טעם החיים“. לראות את הג‘ונגל, את הסוואנה עם עצי

באובב ענקיים. השורות של הילידים כולל הנשים ההולכות חצי גוף

ערום )חצי עליון!( והתינוק קשור לגבן – ערכתי ”קרב“ עם כושית אחת

כדי לצלמה.

16

עכשיו אני יושב ליד המכתבה במלון ממולי בראי משתקפת דמותי

השזופה – חצי כושי – שבע מאננס ענק שגיורא ואני אכלנו בחדר

האמבטיה, היינו צריכים לקלף אותו והמיץ נזל מהפרי, מהידיים,

מהפה ומהזקן )אני עשיתי את כל העבודה, כולל רכישת האננס(.

קשה לחסל אננס במשקל של כחמישה ק“ג – כמו אבטיח גדול.

עכשיו אני רגוע ומתגעגע וחש כמה את חסרה לי וכמה אני זקוק לך.

כנראה שקוראים לזאת אהבה!“.

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ (ו) הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל (ז) בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; (ח)

באותה שנה הרביתי בנסיעות לחוץ לארץ לצרכי עבודה. בתקופות אלה,

כבדו עליי געגועי לחוה ונהגתי לכתוב ולשלוח לה מכתבים ארוכים, בהם

הייתי פורש בפניה את העובר עליי ואת הרהורי ורגשותיי העזים כלפיה.

המראות והחוויות שחוויתי ביעדים האקזוטיים אליהם נסעתי באותה

שנה )מומבסה, ניירובי, טהרן ועוד(, השתלבו בתוך פרשיית אהבתנו

וגעגועינו זה לזו, עד שלעיתים הרגשתי, כאילו היינו שנינו דמויות מתוך

סרט ישן.

"יולי אהובה שלי,

היום אחר הצהריים טיילתי ברחובות מומבסה והשעה הייתה

ארבע אחר הצהרים – חמש לפי שעון הארץ, וניסיתי לדמיין ולראות

אותך בחדר למעלה ואולי הקדמת והלכת הביתה? בכל אופן עכשיו

שהתעסוקה דלילה, יש לי הרבה זמן לחשוב עלייך ולתת לדמיון שלי

לדהור על ימין ועל שמאל. בייחוד זה נוח לעשות כאשר עוצמים עיניים

ורואים אותך עם השיער שלאחר החפיפה, והרגעים הנפלאים של

הפרידה במכונית ביום שלישי בערב. תם היום השני באפריקה ועדיין

התוכניות לא ברורות. כנראה שאסע ביום שני בבוקר לניירובי ולקראת

סוף השבוע אחזור למומבסה, ממש חבל שזה לבד לא איתך".

20

21

22

23

24

25

”היכן את נמצאת? נעלמת לי לגמרי בערפל הבוקר בזמן הנסיעה

לעבודה.עדו נהג את המכונית ואני חלמתי וניסיתי להעלות את

דמותך, אולי כדאי ללכת לבעלת האוב. ילדה, אילו ידעת כמה אני

מתגעגע. איזה מתח מצטבר אצלי לקראת פגישתנו, כמה אני חושש

משנייה זאת של פגישה שלא נוכל להיות חופשיים ולהביע את כל

מה שיש בתוך הלב. אני כאילו מדבר בשם שנינו, אני בוודאי חש את

מה שאני כותב ומנסה להעביר אלייך, גם אם נראה לי שמה שעולה

בידי זה רק קצהו של קרחון, אבל קרחון חם – פרדוקס.

...ילדה – זה עדיין אותו ערב, פשוט אני זקוק לקשר נוסף איתך.

אמרתי לך פעם ואולי הרבה פעמים, שכאשר נעשה את הצעד,נשאר

בכל העולם אחד של השני,וכל אחד יישען רק על בן הזוג, וזה יימשך

הרבה זמן ונצטרך לאהוב ולעזור, את לי ואני לך לעבור את הזמן

הקשה.אני בטוח שכשאוהבים זה קל מאוד. את זוכרת את סיפורי

התנ“ך, איך יעקוב גלל את האבן מפי הבאר? איזה כוח יש לאהבה.“

26

”העיר כרגיל נפלאה. מזג האוויר יוצא מהכלל, כעשרים מעלות, שמש

רכה, עננים פזורים בשמים כחולים, יושבים עם אנשי אטסקו סביב

בריכת השחייה, לוגמים קפה, קניתי טוב עם חלב – כמו שהגדרתי

בפעם הקודמת, סניף גן העדן. קיבלתי חדר מהודר בקומה השישית,

מהמרפסת נשקף נוף נהדר של העיר כאשר ממש מולי במרחק

עשרות מטר בתוך כר דשא נמצא בניין הפרלמנט של קניה. חבל

לתאר במילים את אשר המצלמה תעשה. בחדר מוזיקת רקע נהדרת

( אני יודע שאת אוהבת את הנעימה, כמעט מושלם. my fair lady )

חסר דבר אחד בלבד – וכפי שאני מכיר אותך, את מנחשת זאת מיד –

את - את חסרה לי כאן ולא רק כאן...

יום ראשון ויש לך אורח וזה די צובט בלב, אבל טוב להתמודד עם

הרגשות כאלה, להיות לבד, אוהב, מתגעגע, בארץ רחוקה כאשר

הזמן של האהוב מתחלק עם מישהו אחר...“.

27

28

29

30

31

”איזה ריקנות? איזה חלל ריק?! אי אפשר לתאר לא במילים ולא

בכתובן. פתאום אי אפשר לצלצל בבוקר, לומר מה אני מרגיש. חסרות

שלושת המילים ”אני אוהב אותך“, מצב מוזר. יום עבודה מלא. נתניה,

גבעתיים, פרויקטים מעניינים ובכל זאת הרגשה שהכול שדוף.

ציורית – זה דומה לתערובת בטון, יש חצץ, חול,

מים, הכול בחוש ואין צמנט וללא חומר המילוט הבטון אינו בטון

והוא חסר ערך...“

”...ילדה, ככל שאני חוזר וחושב ומסכם את כל מה שקורה לאחרונה,

נראה לי שהדרך נכונה. אילו ידעתי מה את חושבת ברגע זה,

או באיזה מצב והיכן תהיי בעוד שבוע או שבועיים כשאחזור

מהמילואים? אבל צריך להתאזר בסבלנות ונראה לי שיש לי הפעם

יותר סבלנות מכל פעם אחרת שאני זוכר. מן תחושת גורל או משהו

דומה. התבוננתי בהרבה זוגות בדרך וניסיתי לדמיין איזה זוג נהיה

אנחנו, יכול להיות שזה יראה מוזר אבל נהדר....“

32

”לשוחח איתך באמצעות הנייר, הצורך לקנות לך, ללטף אותך בזיכרון

ולחלום על הייחד העתידי...“

”היממה וחצי האחרונות היו קשות, אתמול עוד ניסיתי להתקשר איתך

אבל כנראה נסעתם לבני ברק ואיחרתי את המועד ואולי מוטב כך. הפעם

אני מרגיש את מה שמתרחש אצלך כאשר אני נמצא בצד השני ואת

יושבת במשרד, אבל למעשה אין הבדל, היות ויחסית זה כמו גוף נע

ועל ידו גוף קבוע, סה“כ ההתרחקות או ההתקרבות ביניהם שווה לשני

הגופים, ואם להתקרבות ולגופים הגענו עלי לחזור לשניות ספורות ליום

שישי בבוקר. אי אפשר ואסור לתאר את החוויה והמשקע שנשאר לי,

הרגשתי שהגעתי לתשישות נפשית ואילו לא ידעתי שעליי להיות חזק

ואולי החזק משנינו, והדמעות הם סמל )ולא בצדק( לחולשה הייתי בוכה

עכשיו ובעוד כמה הזדמנויות ביממה האחרונה.

חשבתי שהשתניתי, שאני יכולתי לנתק את עצמי מהתלות בעדינה

ועשיתי את זאת, אבל פתאום אני מרגיש שאני קשור אליך, והקשר הוא

לא בחבל הטבור, אלא בחבל הלב )אם היה דבר כזה(.

לי אני לא יכול ולא זוכר אלפי פרטים שהתרחשו אתמול וכולם אישרו

33

דבר אחד, אבל כשחשבתי על המכתב שאכתוב לך הבוקר וידעתי

שאשלח אותו עוד היום, כדי שיספיק להגיע לקראת ראש השנה,

וכיצד אכתוב. רציתי להשתדל לא להכניס לו נימה שתיתן לך

תחושה של מחויבות“.

”ביום שישי שלחתי לך מכתב לא מוצלח. בכתיבה, התוכן זה

כמו כתב יד, אפשר לראות מייד את המתרחש אצל הכותב, ואל

לך לחשוד שמשהו התרחש או השתנה ביחסי אלייך. ברגשות,

בגעגועים, ההיפך. אמנם איבדתי את היחס לזמן, הפסקתי להרגיש

כמה זמן חלף וכמה זמן יש עדיין עד בואך. יש לי הרגשה של אדם

טובע בתוך מים עמוקים ואין כל חשיבות אם המים עומקם שני

מטרים או שני קילומטר“.

34

35

36

37

38

...עכשיו אני לבד, רק איתך, שלשום דיברנו בטלפון. הפעם השיחה

לא הייתה חפוזה, אבל לא הספקתי לומר את אשר היה בליבי. גם

כשאנחנו נפגשים פנים אל פנים אני שוכח את עצמי, על אחת כמה

וכמה כאשר מדובר בשיחה טלפונית רחוקה שמשקל כבד של

געגועים וציפייה מעיק על המחשבה. השיחה הייתה כמעט של

שני חרשים, כל כך התרגשתי. רק אחרי שהנחתי את השפופרת

התחלתי לחוש את משמעות המילים שלך ואת ההתרגשות

שהסתתרה מאחוריהם, חזרת כמה פעמים על המילים ”אני

מתגעגעת“ ואני מתאר לי שהיה קשה לך להביע אותם בקול. אולי

אני מצפה ליותר מדי ושמעתי במילים האלה ואולי בין השיטין, עוד

עשרות מילים אחרות, נהדרות.“

39

40

41

”בקר טוב, איך אפשר לפקח עיניים, לראות נוף מרהיב כל כך, ובריכה

עם צבע כחול ולא לשוחח איתך?...

...עכשיו אחרי ניתוק של כמעט שבוע )מבלי לקחת את שיחת הטלפון

של יום א‘ בבוקר( אפשר לנתח או לנסות להבין, להרגיש ולחוש את

ההרגשה או הרגשות שלי אלייך. אני לא אעלה את הדברים בכתב,

פשוט אין לי הכישרון והיכולת לעשות זאת. בעל פה זה הרבה יותר

קל, אבל בפרספקטיבה של מרחק וזמן הדברים נראים יותר ברורים,

יותר חדים ויותר קלים. אני לא פוגש את העיניים של עמית, אז קל לי

לחוש את החיים המשותפים שלנו.

מבין כל השינויים שאני חש שחלו בי, ניתן להבחין שאיני סובל

מהבדידות. אין לי אותו כאב שהייתי רגיל להרגיש אותו עוד בנסיעות

האחרונות שלי לטהרן בשנה שעברה ובפסח. יש לי הרגשה של

קלות וחופש והגעגועים אלייך, והחלומות בהקיץ בהם אני נמצא אתך

רגועים ועמוקים ואינם מטלטלים בגלל ריחוק של מה בכך...“

42

”בדרך חזרה ישבתי על יד הנהג ולאחר יום מלא וגדוש בחוויות.

כאשר החשכה יורדת כאן בקו המשווה, הדמדומים קצרים מאד.

ולאורך הדרכים רואים ילידים כושיים הולכים בשבילים עם מטען

על הראש, ואז מתגנבת ללב הרגשת בדידות ולאחריה מעט עצב,

געגועים ומחשבות עליך וגם עלינו. את פרטי המחשבות לא אכתוב,

אבל גם לדרך יש סוף... אני אוהב אותך, מתגעגע אלייך ומתכנן

איך לפגוש אותך בערב שובי ארצה – מקווה שבדיוק אז לא תלכי

לקונצרט או למקום אחר“.

43

44

45

46

47

48

49

50

51

לסיום היומן אכתוב לך על פשר החיים מתוך ”האדם מחפש משמעות“ )ויקטור פראנקל(, הפשר השני – התנסות בחוויה של ערך. פשר האהבה: ”האהבה היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים-פנימיותו. שום אדם לא ירד לעומק מהותו של אדם אחר. אלא אם כן הוא אוהב אותו. מעשה-האהבה הרוחני מניח לו לראות את הקווים והתגים המהותיים שבאדם האהוב, ויתירה מזו: רואה הוא את הסגולות הגנוזות בו, שעדיין לא הגיעו לידי הגשמה, אך מן הראוי שיתגשמו. ולא עוד אלא באהבתו זו מאפשר האדם האוהב לאדם האהוב להביא סגולות גנוזות אלה לידי הגשמה. הוא מעמיד אותו על מה שיוכל להיות ועל מה שראוי הוא להיות, ועל-ידי כך מתגשמת יכולת גנוזה זו...בתנאים תקינים המין הוא אחד מאופני - הביטוי של האהבה. יש הצדקה – ואפילו מידה של קדושה – במין ככל שהוא אמצעי לאהבה. הרי שאין לראות את האהבה כתוצאת-לוואי גרידא של המין, אלא יש לראות את המין כדרך לביטוי חווית ההתלכדות העילאית ששמה אהבה“.

הבא נתלכד, שלך

למומבסה, ממש חבל שזה לבד לא איתך“

52

”אהובה שלי, המון זמן לא כתבתי לך. אמנם חלמתי, כתבתי המון

בדמיון, אבל לקחת עט ונייר לא הספקתי. אני לחוץ וסחוט עד קצה

היכולת שלי, אני מגיע הביתה בערב כמו סחבה סחוטה. העצבים

מקפצים מתוך עורי. מזל שאני עובד כל כך קשה זה מסיח את דעתי

מעט, אבל הלילות ממש סיוטים והגעגועים גורמים לכאב, אתמול

הייתי במפעל ”שלך“ וזה מכביד עליי שבעתיים.

...בכלל – את ממלאת הרבה מחלל החיים שלי, פרט לשעות שאני

בלהט עבודה, בשאר הזמן אני נמצא איתך. התרגלתי לדמיין את דמותך

בכל מיני מצבים, תמיד זה היה ותמיד הייתי במתח לקראת פגישה

ביננו, שמא זאת לא תהיה את במציאות מתאימה לזאת שבחלום. אבל

53

תמיד האכזבה הייתה הפוכה, לא אכזבה אלא הפתעה נעימה. מה

שחסר לי זה הריח שלך. אני כל כך מתגעגע אליו. חבל שאי אפשר

לשמר קצת ממנו.

ילדה – נראה לי שאני מאבד את הפרופורציה. מצד אחד המרחק

והזמן מגבירים את הגעגועים וגם עושים את הדברים מטושטשים

ובלתי מציאותיים. מהצד השני, סימן השאלה. מה מתרחש בלב שלך,

להיכן הפלגת עם מנגנון ההגנה שלך, כמה סגרת את ליבך, מה משקל

המכסה ששמת על הרגש? ואולי התרחש דבר מה, פגשת מישהו? כל

סימני השאלה האלה מטשטשים יותר את דמותך.

...ילדה, כל המוסיף גורע, קשה להסביר, לתאר... כל מה שמתרחש

בתוך הלב, ראשית זה מורכב מאוד, שנית זה מתרוצץ כל כך מהר שאי

אפשר לרשום את זאת ייתכן שהמילה הפשוטה אהבה מתמצתת את

הכול בתוכה. ילדה אני אוהב אותך.“

54

55

”עוד כמה מילים על הנסיעה חזרה לתל אביב ביום שישי... הייתה

הרגשה מוזרה של בדידות, בייחוד בקטע הכביש סדום באר שבע.

לאחר מכן הייתה תנועה כבדה מאוד של נופשים שירדו דרומה.

מעניין שנסיעה של יום שישי אחר הצהרים שייכת כולה לך, מבחינת

החוויות. שנים שאני נוסע באותה דרך, אבל הדבר שהשאיר צלקות,

כמו כתב בברזל מלובן, אלו החוויות המשותפות איתך...“

”חג שמח ילדה שלי, עדיין לא קיבלתי ממך מכתב. אני מתחיל לדאוג

”שהמישהו“ עם העיניים והפה הגדול אולי אוסף את המכתבים?

השביתה הסתיימה – אולי מחר יגיע משהו. אני מתגעגע לראות את

כתב ידך. הוצאתי את איגרת הברכה שלך ליום הולדתי ושם כתוב

”בחשבון האהבה, אחד ועוד אחד שווה לאינסוף ושניים פחות אחד

שווה לאפס“. היכן אנחנו עומדים עם החשבון שלנו?“

56

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ (ט) הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים י יְהִי־כֵֽן׃ �ַֽ הַיַּבָּשָׁ֑ה ו לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִק וֵ֥ה ׀ה יַמִּ֑ים הַמַּ֖יִם ק רָ֣א

”...הערב כשטיילתי בלובי של המלון קיבלתי דפיקות לב. עמדה נערה

גבוהה, בלונדינית, עם שער כמו שלך, רק המותניים שלה היו יותר

עבות. לאחר דפיקות הלב הראשונות ולאחר שווידאתי שזאת לא את,

שוב נתקלתי בה אחרי מספר דקות ”וקפצתי“ משמחה ואכזבה...“

”ילדה אני אוהב אותך, אבל כאשר אני נמצא רחוק לאהבה יש טעם

אחר, תחושה אחרת. חבל שאי אפשר להגדיר רגשות בנוסחאות

מתמטיות, ואולי זה טוב, אחרת אפשר היה להתחרות מי אוהב יותר.

אצלנו בוודאי אני – אבל גם לך לא חסר, וביחד זאת מדורה ענקית. אני

מהרהר ביום שישי האחרון, זה נראה נצח, איזה אוסף ויתורים אחד

לשני, איזה תערוב של רצון לעשות טוב לשני וכשטוב לאחד זה עושה

טוב בחזרה לשני – התיאור נראה פשטני ובנאלי לעומת המציאות.

חבל שבתום הנסיעה הזאת אי אפשר להיות כבר ביחד, או שוב ביחד.

חבל! לילה טוב אהובתי, שלך מתגעגע ואוהב, עמוס...“

60

61

62

63

64

65

66

67

68

69

70

71

72

73

74

75

76

77

78

79

80

81

82

רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב �ַ֥ וַיּ

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ (יא) דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב (יב) יְהִי־כֵֽן׃ �ַֽ ו מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ �ַ֥ זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיּ

באותה שנה נסעתי שוב לאיראן, כדי להמשיך ולקדם את פרויקט

הבנייה. ניסיתי לסדר גם לחוה לעבור לעבוד באיראן במסגרת

הפרויקט, אבל לא הצלחתי. מספר חודשים לאחר מכן, פרצה

המהפכה המוסלמית. השאה האיראני הודח ובמקומו על לשלטון

האייטולה חומייני. בעקבות זאת נגנז הפרויקט. באותה תקופה

במקביל לעבודה בתעשייה אוניות, התחלתי לעבוד בנתניה עם

ישעיהו שקד. חיי החלו להתנהל על הקו בין נתניה לגבעתיים.

בהמשך אותה שנה, לאחר לבטים רבים, החלטתי כי ברצוני להתחתן

עם חוה. חוה ואני סיכמנו בינינו כי הנישואין שלנו לא יכללו ילדים

משותפים.

למרות הכוונות הטובות, כעבור זמן מה נקלעו יחסיי עם חוה למשבר,

כאשר באחד הימים סירבה להקפיץ אותי לצומת כפר סבא, כדי

שאוכל לנסוע לשירות המילואים שלי. הייתי זקוק לעזרתה מאחר ולא

85

היה לי רכב. הסירוב של חוה פגע בי מאוד. ראיתי בו ביטוי לחוסר

ההערכה שלה למאמצים ולוויתורים שעשיתי על מנת לאפשר לנו

חיים משותפים. הייתי מאוד מבולבל. החלטתי כי פעלתי בפזיזות

בעזיבתי את הבית וחזרתי להתגורר בבית.

למרות שנראה היה כי אני מסדר ומחבר את חיי המשפחה שלי בחזרה,

הצורך שלי בחברתה ובאהבתה של חוה לא התפוגג. עד מהרה חזרנו

, ניצלתי את נסיעתה של חוה לצרפת 1979 להיפגש. בחודש אוגוסט

עם חברים, כדי להיות בחברתה מספר ימים רצופים. לצורך העניין,

תמרנתי את לוחות הזמנים שלי בעבודה, כך שטסתי לקניה כמתוכנן,

אבל משם טסתי לצרפת.

לאחר שנחתי בצרפת, חיכיתי שתנחת הטיסה של חוה והתרגשתי

מאוד לראות אותה יוצאת לכיווני מהטרמינל. משם נסענו לחדר שלנו

בפריז. אני זוכר כי שמחנו על כך כי היו לחדר שתי דלתות כניסה, כדי

לשמור על שקט מירבי, כך שנשמרה הפרטיות שלנו ושאר האורחים

לא יכלו לשמוע מחוץ לחדר את קולות אהבתנו.

למחרת בבוקר יצאנו לטיול ברכב שכור עם זוג החברים של חוה.

נסענו לדרום מזרח צרפת ועברנו דרך בלגיה. אני זוכר כי חוה ביקרה

86

לראשונה בחייה בכנסייה מקומית, וזאת למרות החינוך הדתי שקיבלה

שאסר על דבר מעין זה. המשכנו לטייל בחלק הדרומי של בלגיה ומשם

הדרמנו עד לוקסמבורג, שם נפרדנו מהזוג השני והמשכנו לפריז. משם

נסענו ברכבת לפריז. חלקנו את התא עם מדריך טיולים של קבוצה

אמריקאית, שלא הפסיק לפלרטט אם אחת הנוסעות שהייתה מבוגרת

ממנו בהרבה. הדבר שעשע אותנו. בפריז הלכנו ברחוב השאנז אליזה

.

משם נסענו ברכבת המהירה בחזרה לשדה התעופה. הטיסה של חווה

לארץ נדחתה ביום, אבל אני כבר נאלצתי לעבור למלון אחר.

מספר ימים לאחר שחזרתי לארץ. הסתובבתי בתל אביב ונתקלתי

במקרה בחוה. המפגש המקרי הזה, אחרי הקרבה הגדולה שהייתה

בינינו בנסיעה המשותפת, הרגיש לי מוזר מאוד.

87

88

89

90

91

92

93

94

95

96

97

”לפני החג קיבלתי הודעה על דבר דואר שיש לאסוף בבית הדואר.

)לפי הכתובת של האמא שלי(. בדרך כלל אני רגיל לקבל הודעות

ממס הכנסה אבל כשהלכתי לשם אתמול בבוקר הייתה לי הפתעה.

תחילה מיששתי את המעטפה מחשש למלכוד ובאמת הייתה שם

”פצצה“. אמנם לא מסוכנת לגוף אבל עם כושר פגיעה בנשמה...

...איך יכולתי לבקש ממך סליחה, אני לא מעז לחשוב על דבר כזה.

איך אפשר לסלוח לי על מה שעשיתי, איני מבקש סליחה מכיוון

שאין על כך מחילה. איני סולח לעצמי ואיני מבקש מחילה מאחרים.

מגיעים לי כל ייסורי הגהנום )שאני חש אותם בעולם הזה(.

...החיים היו יכולים להיות נפלאים אילו לא היו כל כך מסובכים עם

רגשות כמו קנאה, שנאה, אהבה – ומכאן, לאחר שאמרתי שמי שלא

חש אהבה הפסיד את עיקר החיים. פרנס יחד אתי ניסה להגדיר את

האהבה הרוחנית )אדם לבוראו וכד‘( והאהבה הגשמית כאשר שיא

השיאים זו המזיגה שביניהם, וזאת האהבה שאני חש אלייך וחשתי

כשהייתי במחיצתך“.

98

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ (יד) הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִ֣יע הַשָּׁמַ֔יִםלְהָאִ֖יר (טו) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים (טז) עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃

102

103

”יולי שלי,

אני חש כמו בקבוק של יין נתזים כשפותחים אותו לאחר ניעור. הכול

פורץ וגולש. המכתב הקצר שאני כותב לך משול לאותו בקבוק. מספר

ימים לא היה כל קשר בינינו וזאת לא משום שאהבתי אלייך דעכה,

או שוויתרתי על הרעיון להיות יום אחד איתך ולחלוק את שארית חיי

איתך. הסיבה נעוצה בכך שביקשת ממני שלא להתקשר איתך ולנתק

לזמן מה את הקשר איתך, ליצור אצלי משבר עמוק ולנסות לחדור

לתוך נבכי הרגשות שלי ומה הוא סוג הקשר העז שקושר אותי

אלייך.

ככל שעוברים הימים כך קשה העול מנשוא. אני נזכר בטענה שלך על

אותו בחור שיצאת איתו ולאחר תקופה הפסיק ללא הסבר. אין אני

מפסיק דבר וייתכן שגם מכתב הוא קשר שלא הייתי צריך לעשותו,

אבל אני עומד בייסורי הנפש. אני נשמע מליצי אבל זאת האמת ואולי

קצה הקרחון, בליץ של מכלול הרגשות והסערות המתחולל בי.

בנוסף לכך, היה עוד מניע או דחף לכתוב את השורות האלה. ביום

שישי הייתי בשרות מילואים. היינו בסיור בצפון כהכנה לקראת

104

ההתלקחות שעומדת לפרוץ. וכנראה זה יקרה השבוע. כרגיל תמיד

המחשבות שלי קשורות בך ואתך אני נמצא בכל דקה משעות היום

והלילה. הפעם באתי למילואים בשלוות נפש, למרות שמדובר

במלחמה שממנה אפשר גם לא לחזור, היות ואפשרות כזאת קיימת,

אני מפקיד בידך את כל המזכרות הקטנות שישי לי ממך, כולל

המכתבים שהבטחתי לך למסור לך למשמרת, ונקווה שלא תהיה

מלחמה ואם כן אוכל לקבלם בחזרה. אם לא כחלק ממערך גדול

יותר של חיים משותפים, הרי כמזכרת. היו לי עוד כמה הרהורים

שחשבתי להעלותם על הכתב במכתב חתום, אבל ייתכן שהם

הרהורים של רגע של חולשה ורצוי להצפינם.

שלך באהבה עמוס.“

105

106

107

108

109

110

111

112

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ (יד) הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם (טו) וַיַּ֣עַשׂ (טז) לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים (יז) וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃ וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין (יח) רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ �ַ֥ הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיּ

116

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִֽׁי

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־ וַיִּבְרָ֨א (כז) הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖יםבָּרָ֣אאֹת֑וֹזָכָ֥רוּנְקֵבָ֖הבָּרָ֥אאֹתָֽם׃

120

121

122

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְִׁישִׁי

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל- (א) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם (ב) צְבָאָם. הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ וַיְבָרֶך אֱלֹהִיםאֶת-יוֹם (ג) אֲשֶׁר עָשָׂה. הַשְּׁבִיעִי,וַיְקַדֵּשׁאֹתוֹ: כִּיבוֹשָׁבַתמִכָּל- מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים

____ שׁוֹתָה מַיִם

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי

אֶלָּא מַעְיָן חַיֵּי

אֶלָּא נִסְתָּר

_____

מַה לִי וְלָהּ

אֶלָּא אַהֲבָתִי

)יונה וולך(

באהבה לאשתי

עריכת טקסט: מיקה 2021 הספר יצא לאור באוגוסט