סוניה הרטמן - תחנות חיי

לסבא וסבתא, למשפחה וגם לחתולה. המשכתי לצרוח, ואמא לא הצליחה לשכנע אותי שהפעם פשוט נוסעים ברכבת. הטראומה שנותרה בי מאז מעבר גבול היתה כה עמוקה עד שדבר לא שכנע אותי. אז אבא אמר: מהפה של ילד לאוזני אלוהים; הילדה לא רוצה לנסוע, לא חוזרים. זו היתה חוליה נוספת בשרשרת המקרים בהם ניצלו חיינו שוב ושוב. כך נשארתי תמיד חופשיה, ועם זאת תוהה עד היום איך זה שלא הגעתי לטרבלינקה. איך דווקא אנחנו ניצלנו, בעוד כל המשפחה משני הצדדים הושמדה בשואת יהודי פולין; נותרנו רק שלושתנו, וגם משה לאופר בן דודתי, והדודים מצד אימי: שלמה וחיים. המשכנו בחיינו בברסט-ליטובסק. אמא התחילה לייצר גלידה ולמכור ברחוב, אבא עבד במקום כלשהו, ואיך שהוא התקיימנו. אני לא למדתי בבית ספר במשך שנה שלמה; אבא לימד אותי חשבון ואמא לימדה אותי מזיכרונה ספרות פולנית. המחסור במזון היה חמור, והשתתפתי במשימת העמידה בתורים לקניית מזון. יום אחד פורסם צו סובייטי חדש בו נקבע שכל הפליטים נדרשים לקבל תעודות זהות סובייטיות, כי הסיסמה היתה: "מי שלא איתנו הוא נגדנו". הפליטים היהודים, בחלקם לפחות, כולל הוריי, אמרו בינם לבין עצמם: מה פתאום? בקרוב המלחמה תיגמר, בעלות הברית ינצחו את גרמניה, ונוכל לחזור בשלום לפולין. אנחנו לא נשאר לעד בברית המועצות, במקום שחשבנו שהוא גן עדן, וגילינו מהר מאוד שלא כך הוא. אם ניקח תעודות סובייטיות לא נהיה יותר אזרחים פולנים אלא אזרחי ברית המועצות, ולעולם לא נוכל לחזור לפולין כפולנים. בחצות הלילה נפתחה דלת דירתנו, נכנסו שלושה חיילים או 1940 בחודש יוני דקות לארוז כמה דברים, ולעלות 10 שוטרים לדירה ואמרו: אתם מגורשים. יש לכם לרכבת. מי שלא רצה להיות אזרח שלנו ייסע לאן שנשלח אותו. הפליטים שלקחו אזרחות סובייטית נשארו במקום, ולאחר פלישת גרמניה לשטחי ברית המועצות מצאו עצמם תחת משטר כיבוש גרמני והושמדו, ואילו אנחנו נשארנו בחיים כי גורשנו לגלות בסיביר. הועברנו לרכבת ובה דרגשים לשכיבה, רכבת ענקית, ויצאנו לדרך הארוכה לכיוון צפון מזרח. נסענו במשך שישה שבועות מברסט-ליטובסק עד העיר קוטליס בצפון רוסיה,

37