סוניה הרטמן - תחנות חיי
פחות יהודים ויותר פולנים. לכן החליטה הממשלה הפולנית הגולה בראשות ונדה וסילבסקה להקים עבורם בתי ילדים עם בית ספר צמוד; הקרוב ביותר היה בסטלינבאד, מאה קילומטר מזרחה מתחנת הרכבת בסריאסיה. אני תוהה כיצד אמא ברוב תושייתה הצליחה לסדר שיקבלו אותי לאותו בית יתומים? כל זאת כדי שאלמד בבית-הספר שנוהל על ידי מורים פולנים, פליטים כמונו. זכיתי ללמוד שם אצל מורה בלתי רגילה שלא תישכח. אם יש לי השכלה כלשהי הרי שהשגתי אותה בעיקר בזכות המורה גניה לוי, שבפולין לימדה בגימנסיה העברית בלודז', והגיעה כמונו כפליטה לטג'יקיסטן. בבית הספר לימדו אותנו בפולנית אבל לפי תוכנית לימודים וספרים של בית ספר רוסי, וכתבנו הכול ברוסית. את ההיסטוריה והספרות הפולנית לימדו אותנו בעל פה מורים כמו גניה לוי. בעלה משה גרפינקל לימד אותנו פיזיקה, כימיה ומתמטיקה. גניה כתבה על הלוח, ולאחר שלמדנו בעל פה, מחקה מהלוח; כי מידי פעם הגיע מפקח ובדק את המחברות, ונאסר עלינו לכתוב בפולנית, אלא רק ברוסית; בפולנית נשמר בראש רק מה שהצלחנו לזכור. בבית הילדים בסטלינבד למדנו על לואי פסטר ומחלת הכלבת, ורוברט קוך ומחלת השחפת והדיפתריה. אני זוכרת שקראתי ספרים מתוך הסדרה על מגלי החיידקים והנגיפים, בין השאר סדרת ספרים על מגלי עולם וארצות, הכול ברוסית. כזכור למדנו מספרים ברוסית וכתבנו במחברות ברוסית. גם אמא לימדה אותי שירים בפולנית. עד היום אני זוכרת היטב כמה שירים וכן את ההיסטוריה הפולנית, למרות שבפולין למדתי רק שתי כיתות, א'-ב'. בשהותי בבית הילדים באוזבקיסטן אמא הגיעה לבקר פעם בשבועיים, תמיד עם כיכר לחם שקנתה בשוק השחור. ישבנו בחוץ, בתוך גן, ואכלתי כמעט את כל כיכר הלחם. שרר אז רעב נורא, אנשים מתו מרעב! את מה שנותר מהלחם הסתרתי בבגדים כדי שלא יגנבו לי כשאחזור לבית הילדים. בית הילדים שכן בפרבר של העיר, חמישה-שישה קילומטרים מהמרכז, מעבר לנהר שחוצה את העיר. גדת הנהר לא היתה מגודרת, ולא היה שם גשר, אלא רק בולי עץ מונחים על המים. פעם בשבוע שבועיים, הלכתי להחליף ספרים בספרייה העירונית, וחציתי את הנהר על גבי בולי
51
Made with FlippingBook Annual report maker