סוניה הרטמן - תחנות חיי

. מלחמת 1946 עד 1942 חיינו באוזבקיסטן נמשכו קרוב לארבע שנים, משנת . השמחה הספונטנית שפרצה בהגיע 1945 העולם השנייה הסתיימה בחודש מאי הידיעה, לוותה בתחושת שחרור והקלה. את סיום המלחמה חגגנו בבית הילדים יחד, בשמחת השחרור השתתפו כולם. אבל יש לציין שהילדים הפולנים היו אנטישמיים. הילדים היהודים היו מיעוט, אבל התלמידים המצטיינים, ובין המורים הרוב היו יהודים, שהיוו לנו משענת ותמיכה. רבים מאיתנו רצו לעזוב את אוזבקיסטן ולחזור הביתה כאשר נודע על גמר המלחמה. אבל אבא אמר שניסע רק כאשר ישלחו אותנו בברכה לדרך, בליווי תזמורת, ויגיעו כדי להיפרד מאיתנו לשלום. המתנו עד שהודיעו שמגיעה הרכבת שנועדה להשיב אותנו לפולין. יצאנו , בליווי דגלים ותזמורות, כיאה 1946 מאוזבקיסטן רק כעבור שנה, בחודש מאי לאזרחי פולין, בת בריתה של רוסיה. הכול סודר על ידי הממשלה הפולנית הזמנית

בראשותה של ונדה וסילבסקה, שהסדירה גם את יציאת "ילדי טהרן", אותם הנערים הבודדים, כמו שלמה וחיים אחיה של אמא, שגם הם נשלחו לגולאגים בסיביר. לאחר ששוחררו הם יצאו לדרך דרומה בכוונה להגיע לארץ ישראל. חיים מת בדרך, כנראה משום שחלה בטיפוס. שלמה הגיע לדרום, והצטרף לאנשי צבא אנדרס, שהוציאו את הנערים דרך טהרן בירת איראן אל ארץ ישראל, בכוונה להצטרף לצבא הבריטי. בהגיעו לארץ שלמה ערק מהצבא, נשאר והתחתן פה. נולדו לו שני בנים; דני נהרג במלחמת יום כיפור. עם אורי בן דודי נשמר הקשר עד היום.

אורי וינגרוד, אח של דני

56