סוניה הרטמן - תחנות חיי

השומרים הרוסים השתכנעו ועזבו את הקרון. כשהם יצאו, מפקדם נשאר אחרון, ואמר לנו: סעו בשלום. הסתבר שהוא יהודי שהבין את שפתנו. ואכן הגענו בשלום; עברנו את הגבולות מפולין דרך צ'כיה, והגענו עד וינה בירת אוסטריה. בווינה שיכנו אותנו זמנית בבית רוטשילד, בית חולים לשעבר שהפך למחנה מעבר לפליטים, שם שכבנו לישון על עיתונים ישנים שנפרשו על הריצפה. , לא רחוק מגבול איטליה, שם שהינו Wekshajd מהעיר וינה עברנו למחנה בווקשיד מספר שבועות, לקראת חציית רכס האלפים לעבר איטליה. לאמא שלי לא התירו לעבור עם כל הקבוצה מחשש שהמראה שלה יכשיל את המעבר. לכן נשארתי עם הוריי עוד כשבוע שבועיים לאחר שהקבוצה עזבה. מבווקשיד נסענו לאינסברוק, ומשם חצינו ברגל את האלפים המושלגים, בהליכה לא קלה, עד שהגענו לעיר מראנו באיטליה. משם נסענו ברכבת למילאנו, ואבא של אחת הבנות בקבוצה העביר אותי למוסד עליית הנוער בעיירה אביליאנה בצפון איטליה, כעשרים קילומטרים מערבית לעיר טורינו, שם היתה הקבוצה שלי. הגעתי לאביליאנה בשעות הערב, ולמחרת בבוקר התעוררתי בחדר הבנות. הגישו לי לחמנייה וכוס שוקו, שטעמתי לראשונה מאז פרוץ המלחמה בספטמבר . הרגשתי שהגעתי לגן עדן. זאת היתה חווה חקלאית בשטחו של מנזר עתיק, 1939 שנחכרה מהכנסייה הקתולית על ידי הסוכנות היהודית. את המקום ניהלו חברי השומר הצעיר: זליג שושן, ישראל אייכנוולד וישראל גוטמן, אנשי ארגון הבריחה, שנקרא גם בשם עליה ב'. הארגון היה מפעל מדהים שלדעתי לא מספיק מפארים אותו היום, ולא ניתן לו הדגש הראוי בתולדות תקומת המדינה. המנהל הראשון של המקום היה זליג שושן, שליח הקיבוץ הארצי, מקיבוץ גלאון. אחריו התמנה לתפקיד ישראל אייכנוולד, שלפני המלחמה היה חבר בקן השומר הצעיר בצ'נסטוחובה. בזמן המלחמה שהה בברית המועצות, פליט כמוני, וכאשר השתחרר הצטרף כפעיל למנגנון של ארגון הבריחה. אחר כך עלה ארצה לקיבוץ תל עמל (ניר דוד). ישראל גוטמן עלה ארצה לקיבוץ להבות הבשן. את אחזקת המקום מימנו הארגונים אונר"א והג'וינט, שדאגו לאספקת המזון. אחת לכמה חודשים הגיעו נציגיהם כדי לערוך ביקורת, ורשמו את מספר החניכים

68