מסע החיים של לייבה

מסע החיים של לייבה מסע החיים של לייבה

המילים שנכתבו והודפסו על דפים אלה מוקדשות באהבה חַיְקֶה לבית חֵייפֶץ ושלמה חיניץ - לזכר הוריי לזכר אחי שמואל דב (בֶּרֶה) לזכר אחיותיי רחל (אוּקַה) ורִבְקֶה לזכר רעייתי ואם ילדיי סוניה לזכר רעייתי קֶלַה לכבודם של ילדיי טליה, ענת ויניב ולמען צאצאיהם

2

הקדמה 6..................................................................................................................... שורשים | שער ראשון 7........................................................................................................................................ בית הוריי 12................................................................................................................................... העיירה שלי 16.................................................................................................................................. אנשי העיירה 22............................................................................................................ נעוריי בסימן רכישת מקצוע 26. .................................................................................................................... החיים בבואנוס איירס 30.................................................................................................... ציונות הלכה למעשה | שער שני 31................................................................................................................................... חזון הציונות 36. ............................................................................................................................... הקמת הגרעין 40.............................................................................................................................. אהבה והגשמה 48........................................................................................................... בארץ-ישראל | שער שלישי 49. .............................................................................................................................. החיים בקיבוץ 52............................................................................................................................ המעבר לשדרות 56........................................................................................................................... המעבר לאשקלון 60.................................................................................................................... פתאום באמצע החיים 62. ............................................................................................................................. מסע אל העבר 66 . ......................................................................................................................... מתנת חיים שנייה 70............................................................................................................................... תם ולא נשלם

3

2017 הספר יצא לאור ביוני

4

הקדמה

אני מבקש להעביר את סיפורי באמצעות הכתיבה כדי לשמר את זיכרונותיי ולתת למורשת הפרטית שלי חיים והמשכיות בקרב יקיריי בדור הזה ובדורות הבאים. בעיירה מוזסוויל (ביידיש: מאזעסוויל, 1889 ראשיתה של ההתיישבות היהודית בארגנטינה החלה בשנת מבוטא: "מויסס ויז'ה"), שממוקמת במחוז סן קריסטובל, בפרובינציה של moisés Ville בספרדית: סנטה-פה. מטרתם של המתיישבים הייתה להקים מושבה בארגנטינה לצורך קליטת יהודים. הברון הירש קנה את האדמות וחילק אותן בין היהודים כך שיוכלו לעבוד בחקלאות. בלונדון 1891 מפעל ההתיישבות של הברון הירש יק"א - "חברת התיישבות היהודים" נוסד על ידו בשנת במטרה ליישב מהגרים יהודים בחלקים שונים של צפון אמריקה ודרומה ובארצות אחרות בעולם, כדי לגונן עליהם מפני הפוגרומים וגילויי האנטישמיות שאירעו במדינות אירופה ואסיה. את מוזסוויל ייסדה קבוצת יהודים יוצאי מחוז פודוליה שבמזרח אירופה אשר הגיעו לנמל בואנוס איירס .1889 באוגוסט 14- על גבי אניית הקיטור "וסר" ב .) ‏ Monigotes קבוצות מתיישבים יהודיים אחרים שהגיעו מבסרביה הקימו בסמוך את היישוב מוֹנִיגוֹטֶס ( באותם הימים הייתה ההגירה מרוסיה בעיצומה ועיני כולם היו נשואות לארצות הברית. גם הוריי ניסו את מזלם וקיוו להצטרף לבני המשפחה שכבר היגרו לארצות הברית, אולם על-פי החוק, היה עליהם להגיע תחילה לארגנטינה ורק כעבור שנה של המתנה יכלו להמשיך למחוז חפצם. למורת רוחם בהגיעם לארגנטינה התברר להם, שחוקי המשחק השתנו ותקופת ההמתנה התארכה משנה לחמש שנים! ללא ספק תקופה ממושכת מדי "לשבת על מזוודות" בהמתנה לחיים שיתחילו. בשלב זה הגיעה ההצעה שתהפוך אותי בהמשך לבן העיירה מוֹנִיגוֹטֶס. ההצעה כללה התיישבות בעיירה ובניית תשתית למוסדות לקהילה יהודית. הוריי קיבלו את ההצעה. השנים הרבות שחלפו מאז ימי ילדותי ונעוריי אינן מקהות את זיכרונותיי, להיפך. מראות, אנשים, נופים ואירועים צצים ועולים לנגד עיניי. הזיכרונות חיים בתוכי והם מלאֵי חיוּת, צבעים, טעמים וריחות. הכתיבה מחזירה אותי הביתה אל העיירה ואל בית הוריי והיא מלווה בשמחה ובהתרגשות רבה. גם אם התגוררת בהרבה בתים בימי חייך, הגעגועים למחוזות ילדותך הם העוצמתיים שתוכל לחוות. בעל ‒ אני סבור ששם במקום שבו הכיתי שורש וצמחתי עוצבה אישיותי והייתי לאדם שהייתי והנני אוהב, אב גאה, פעיל ציוני נלהב, איש מקצוע חרוץ ומיומן שעסק כל חייו בפעילות התנדבותית וכבר שנים רבות גם סב מאושר. מוֹנִיגוֹטֶס הייתה עיירה קטנה עד מאוד, שש-מאות מטר אורכה ומאתיים מטר רוחבה.

על אף שטחה הזעיר של העיירה רבות נכתב על אודותיה. גם אני בצניעותי מבקש להצטרף למְסָפְּרִים את קורותיה. אינני מתיימר להתחרות במי מהכותבים, רק להוסיף את זיכרונותיי שלי.

5

שורשים

6

בית הוריי 7- והתישבו בעיירה מוֹנִיגוֹטֶס, בה נולדתי ב 1922- למיטב זכרוני, הִגרוּ הוריי מבלרוס לארגנטינה ב . נולדתי בבית בעזרת מיילדת כפי שהיה מקובל בימים ההם. 1928 באוגוסט עם הוריי הגיע לארגנטינה חיים, אחיו הצעיר של אבי. גם הוא השתקע במוֹנִיגוֹטֶס והקים את משפחתו עם בחירת לבו חיה-שרה, נולדו להם שלושה ילדים: שְׁמֵרֵה, לֵיבֵּלֶ'ה ואִיסֵר. הרבה שנים לאחר מכן עברו הורי לגור בעיר הבירה. הגיעו לארגנטינה גם סבי אברהם וסבתי שרה-אסתר (הורֵי אבי), כמה חודשים לאחר מכן הגיע 1925- ב האח משה וכולם הצטרפו להוריי במוֹנִיגוֹטֶס. הדוד משה עזב לאחר זמן קצר לבואנוס איירס ונשא לאשה את מלכה, בת לאחת המשפחות שהתגוררו במרחב החקלאי של הברון הירש במוֹנִיגוֹטֶס. נולדו להם שלושה ילדים: פָנִי, פנחס (פִּינְיֵה) ולוּלִי. סבי אברהם, שכבר היה מעל גיל חמישים באותם ימים, נחשב לזקן, על כן לא זכור לי שהייתה לו תעסוקה, פרט לגינון החצר בעזרתי. החצר הייתה גדולה (דונם לפחות), בצִדה האחד של החצר גידלנו ירקות ובצד האחר פרחים למיניהם. מול הכניסה לבית נטענו עצי תאנה וסביב הבית כולו עצי אזדרכת. בהיותי בן אחת-עשרה, נפטרה סבתי שרה-אסתר. לאחר תקופה קצרה נישא סבי בשנית לגברת זלצר, אחותה של שכננו שלמה בלכר, והם עברו להתגורר במוזסוויל. בשנה בה למדתי במוזסוויל, הייתי מבקר מדי יום אצל סבי על-מנת להקריא לו סיפור בהמשכים שהתפרסם מדי יום בעיתון "יידישא צייטונג". אבי שלמה חיניץ גדל והתחנך בישיבה באזור מינסק שבבלרוסיה. כשבגר, הוכשר והוסמך להיות שוחט. בעת שירותו בצבא הרוסי נתפס וישב שנתיים בשבי בגרמניה. לא אחת אני תמה כיצד הצליח לשרוד

סבא אברהם וסבתא שרה-אסתר

7

אימא חייקה ואבא שלמה

8

תקופת מאסר ארוכה בארץ אויב. כיצד התמודד עם הקשיים והסבל, ומאין שאב כוחות גוף ונפש לפתוח דף חדש בחייו. לאחר ששוחרר הכיר את חַיְקֶה לבית חייפץ ונשאה לאישה. אח לבֶּרֶה הבכור ולרחל (אוּקַה), אחריי נולדה ‒ ארבעה ילדים נולדו לחַיְקֶה ושלמה. אני השלישי בהם רִבְקֶה. לצערי, שתי אחיותיי נפטרו בגיל צעיר וגם אחי כבר אינו בחיים. החיים בבית הוריי התנהלו לפי חוקי ההלכה והוריי הקפידו על טהרת הכשרות. אנו הילדים כיבדנו את כללי הבית ואת אורחות הורינו. חבשנו כיפה ליד השולחן, בירכנו בהתאם ואני זוכר את עצמי כנער לוקח חלק בתפילות הבוקר, היות שתמיד הייתי המציל של המניין בעת תפילת יוֹרְצַיְט (תפילת אזכרה ביום השנה לפטירתו של מישהו). אבא נודע בנועם הליכותיו ובהיותו אדם שוחר שלום, הוא הפך במהרה לדמות מרכזית ומובילה, מכובדת ומוערכת בקרב הקהילה היהודית כמו גם בקרב הגויים שחיו בסביבה. דמותו המיוחדת שירתה נאמנה את התפקיד שלקח על עצמו כשהחליט לוותר על החלום האמריקאי ולהישאר בארגנטינה. התרשמתי עמוקות מסיפורים ששמעתי על אודותיו במהלך השנים. המספרים הפליגו בשבחי פעילותו הקהילתית והדתית במוֹנִיגוֹטֶס, הן מהצד הערכי והרוחני והן מהצד המעשי. דבריהם האירו את ערך השליחות שהיה טבוע בו ואשר הקרין על דרכו ועל כל מעשיו. אבא ראה משימה חשובה שהינה מטרה נעלה; ייעוד של ממש. ‒ בתפקידו משימה אנושית, לאומית, ציבורית אני מאמין שהוא חש סיפוק והגשמה עצמית בהקדישו את חייו למשהו בעל משמעות כמו למשל בעת השלמת בניית בית הכנסת שהפך למקום החשוב והמרכזי בחיי הקהילה, או בעת כינון מוסדות יהודיים נוספים במוֹנִיגוֹטֶס.

אימא חייקה ואבא שלמה

9

גדולתו של אבי באה לידי ביטוי גם בבית כלפי ילדיו. בהיותו אדם נאור, הוא אִפשר לנו לגדול ולהתפתח על-פי רצוננו ומעולם לא כפה עלינו את אורח החיים הדתי על-פיו בחרו הוא ואמי לחיות. אני מאמין כי הודות לחופש המחשבתי שהתאפשר לנו בחרנו את דרכינו מחוץ לבית מתוך הכרה במי שאנחנו כבני אדם, כאלה שזכותם לחיות כרצונם ולהיות הם עצמם. רוח ההתנדבות והעשייה למען הקהילה היו ערך עליון בבית, הדבר בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו וכמובן סביב אירועים וחגים. בתפקידו כאחראי על החיים היהודיים בעיירה נטל אבא לידיו לא רק משימות ארוכות טווח, חלק ניכר מהמשימות עמדו לביצוע בתוך זמן קצר ולשם כך נדרשו יוזמה ונכונות שהיו לאבא כטבע שני. כך למשל, הוא דאג לכל התושבים לאספקת מצות לקראת חג הפסח. הנוהג הקבוע היה, שכל משפחה מזמינה את כמות המצות הדרושה לה לחג. לאחר שכל ההזמנות נאספו והגיעו לידיו, יצא אבא לדרך אל עיר הבירה בואנוס איירס, השוכנת במרחק של יותר משש- מאות קילומטרים ממוֹנִיגוֹטֶס. בבואנוס איירס הוא ביצע רכישה מרוכזת של מצות עבור כולם ולאחר מכן שב הביתה. מיותר לציין שאת דמי הנסיעה הלוך וחזור שילם מכיסו וראה בכך מעין השלמה למצווה שעשה. בהמשך הגיעה לעיירה מְכוּלָה (קונטיינר) ובה מטען המצות בתפזורת(!). ושוב היה זה אבא, שחילק לתושבים את המצות על-פי הזמנתם. מרבית המצות הגיעו בשלמותן, גם חלקי מצות שנשברו בדרך הארוכה מבואנוס חולקו לתושבים, לכל פיסת מצה הייתה חשיבות. כל משפחה ארזה את הזמנתה ושמרה על הכבוּדה ב"אזור הכשר" שהוקצה בביתה עד ערב ליל הסדר. זו דוגמה אחת להתנהלותו של אבי, שכל מעשיו נרקמו ליריעה אין-סופית של נתינה מתוך אהבת אדם, תחושת אחריות, מסירות ושאר רוח. דמותו החשובה והמעשירה הייתה המשמעותית בחיי, ולא רק בחיי, גם בחיי אחי ואחיותיי ובחייהם של רבים מתושבי מוֹנִיגוֹטֶס וסביבותיה. בהיותי חשוף כל העת לתכונות אלה ולמזגו הטוב, התעצבה תפיסת עולמי וכאדם בוגר בחרתי לפעול ולעשות כמוהו למען החברה והזולת לאורך כל חיי. אירוע אחר אירוע אני פוסע בין האישי והכללי ומשחזר לנגד עיניי את הקורות אותי בצלו של אבי, שהיה עבורי מופת לחיקוי. בין האירועים הזכורים לי היטב היו ערבי יום ראשון והם ממחישים בצורה הטובה ביותר את יראת הכבוד המרשימה לה זכה אבי ואת השפעתו הרבה על סביבתו. בערבי ראשון היו שכנינו הגויים מתקבצים בבית המרזח בעיירה. מטרת בואם הייתה לשתות יי"ש עד אובדן חושים. כטוב לבם ביין התלהטו הרוחות ובהיותם שיכורים כלוט החלו להתקוטט זה עם זה. סכינים נשלפו זו אחר זו והמולה גדולה שרתה במקום וסחפה את הנוכחים ללא מעצורים. אוזלת ידה של המשטרה המקומית שנמנעה מעימות עם ההמון הסוער והדירה את רגליה מהמקום, הייתה ידועה לכולם והקריאה: "המשטרה באה!" לא היוותה איום. הדבר היחיד שגרם למהומה להתפוגג היה קריאה רמה: "השוחט בא!" בהישמע הקריאה הייתה מלחמת הסכינים מסתיימת בו- במקום. רוח הקרב נמוגה באחת והנוכחים התקפלו שמוטי זנב. וכך מצא את עצמו בעל בית המרזח שוב מונה את הפסדיו מעוד ערב הלום יין שעבר על אורחיו נטולי הרסן.

10

בהיותו דמות מרכזית בחיי הקהילה היהודית נהגו תושבי העיירה לפקוד את ביתנו לעתים מזומנות. כל האורחים ללא יוצא מן הכלל זכו לקבלת פנים מאירה מצד אבי ומצד אמי. אימא שפעה נדיבות וחמימות וטרחה סביבם בנעימות, את זה כיבדה בכוס יין תוצרת בית ואת זה בכוס זכוכית מלאה עד גדותיה בתה מהביל עם קוביות סוכר ("פְּרֵקוּסְקָה"). לצד המשקה הוגש מאפה טרי מעשה ידיה ולפעמים קערית ריבת תאנים שרקחה. בעונת הקיץ היה נערך טקס שלם שכלל שאיבת מים צוננים מן הבאר. את המים יצקו בכוס שהמתינה על השולחן עם תאנה מריבת התאנים. מאחר שטעם המים בבארות היה עבש, נהגו לאגור מי גשמים ולהזרימם אל הבאר, הדבר שיפר את טעם המים והעלה את מפלס המים בבאר. שִׁמְעם של מאפיה הטעימים יצא למרחוק והשבחים להם זכתה הסבו לה שמחה גדולה. לא רק במאפים הצטיינה אימא, גם תבשיליה היו לשם דבר. אני לא זכיתי להכיר בשלנית ואופה טובה ממנה. בכל יום שישי הדליקה אמי את האש בתנור העצים שבמטבח ואפתה עוגיות ועוגות לסוף השבוע. ענן הניחוח המבושם שעלה מהתנור עשה את דרכו בין בתי העיירה ואיני יודע אם עצר בשעריה או הרחיק הלאה אל העיירות הסמוכות. אימא הייתה "אשת חַיִּל" במלוא מובן המילה. אישה רבת פעלים ובעלת כישרונות רבים. מלבד בבישול ואפיה, הרבתה לעסוק במלאכות יד, לרבות תפירה וסריגה. היא ניהלה את חיי המשפחה לתפארת והייתה יד ימינו של אבי בכל תחומי החיים. מכל החגים והשמחות, אירועי חג הסוכות היו המיוחדים והשמחים ביותר. אתרוג ולולב. ‒ בחצר הבית הוקמה הסוכה היחידה בעיירה ובה נציגי ארבעת המינים אושפיזין רבים נהגו לעלות לרגל ולפקוד את הסוכה. אימא שלי האמינה שהאושפיזין ראויים לקבלת פנים מושלמת בדיוק כמו אורחיה בכל ימות השנה ובדיוק כמו האורחים שביקרו בביתנו בסופי שבוע. אנחנו נהגנו להתבדח על חשבונה ולומר, שברגע בו נשמעה נקישה בדלת, ועוד לפני שהאורח נכנס, היא נחפזה לשאול; "וועסט נעמען אפעס אין מויל?" (תיקח משהו בפה?) הימים בהם אנו חיים היום שונים בהרבה מובנים מהימים הרחוקים אותם אני מתאר בספרי. בימים ההם הכול היה זמין ופשוט יחסית. החיים התנהלו בשגרה מבורכת, הסתפקנו במועט, ידענו אך מעט על הנעשה בעולם הגדול ואורח חיינו לא הופרע חדשות לבקרים. מוֹנִיגוֹטֶס שלנו הייתה עיירה דומה בגודלה לעיירות באזורים המרוחקים מערים הגדולות, היא הייתה שלנו והייתה כל עולמנו.

11

העיירה שלי שטחה הזעיר של מוֹנִיגוֹטֶס נחלק לשמונה חלקים רְבועים, מתוכם ריבוע אחד שימש מגרש כדורגל, אחד פְּיָאצָה (מרכז), אחד ריק, ארבעה בנויים כדי מחציתם ואחד תחנת כוח; אף שבמשך כחמש שנים התחנה לא פעלה ונאלצנו להאיר עם עששיות נפט. המאור הקלוש בשעות החשיכה לא מנע מהתושבים לנהל חיי תרבות שוקקים שהחלו בשעות הערב ונמשכו אל תוך הלילה. מעת לעת נערכו נשפי ריקודים שסווגו לשני סוגים; האחד אורגן על-ידי הקהילה ופורסם ברבים באמצעות מודעות שנתלו בחנויות או מפה לאוזן, והשני אורגן על-ידי הגויים ופורסם בקולי קולות באמצעות משפך-רמקול בעל תהודה גדולה. בעיניים נוצצות מהתרגשות ראינו את האוהלים הגדולים מוקמים לקראת הנשף, היריעות נמתחו, רצפת העץ הונחה והבמה המוגבהת הוצבה עבור נגני התזמורת. אל הנשף של הגויים שנמשך ברציפות לאורך מספר ימים לא הורשו להיכנס בנות ישראל הכשרות, אך לא חל כל איסור. לפיכך הקדמנו להגיע ותפסנו לעצמנו מקומות ישיבה על הבמה. ‒ הנערים ‒ עלינו ההתרגשות הייתה רבה, הכול היה קרוב, יכולנו לראות ולשמוע היטב, וכאשר החלה התזמורת לנגן הצטרפנו לנגני האורקסטרה בנגינה על מסרק. היו אלה שעות של אושר והנאה. חוויה מרנינה אחרת שראוי לספר על אודותיה היא חווית התיאטרון. במוֹנִיגוֹטֶס פעל תיאטרון עצמאי שהעלה פעמיים בשנה הצגה שכל שחקניה היו על טהרת התושבים היהודים. זה לא עניין של מה בכך, לקראת ההצגות נערך ליהוק ואחר כך תפסו החזרות זמן ניכר בסדר היום המקומי. נוסף על כך זכינו ליהנות מחוויית תיאטרון מקצועי והיה זה כאשר קבוצות תיאטרון מעיר הבירה התארחו בעיירה והציגו בפנינו ממיטב הרפרטואר שלהן. על המשתתפים והצופים שנטלו חלק בכל האירועים נמנו תושביה היהודים של העיירה ולרוב גם משפחות החקלאים שהתגוררו בחוות סביב העיירה מרחק של חמישה קילומטר ומעלה, אלה היו מגיעים לפי מניין הנפשות במשפחה. גם משפחות שאכלסו אזור הנקרא "לִינְיָה" הגיעו אלינו. האזור אוכלס במשפחות מכל קצוות תבל. הן התגוררו בקבוצות בנות ארבע משפחות, ובין מקום מגורים אחד למשנהו הפרידו מספר קילומטרים של כביש לא סלול. בין האורחים באירועים והמבקרים באדיקות בנשפים היו תושבי העיירה לָס פָּלְמֵרָס, שהייתה מרוחקת כשישה-עשר קילומטרים ממוֹנִיגוֹטֶס. לעיירה זו גם אנחנו נסענו לעתים. את כל השירותים הנדרשים לחיי ‒ כולם יהודים שנאחזו באדמתה ‒ מוֹנִיגוֹטֶס סיפקה לתושביה קהילה תקינים; בית-כנסת, בית-ספר יהודי ללימוד יהדות, בית-ספר ממלכתי-ממשלתי, ספרייה שכללה מבחר גדול של ספרים מהחדשים ביותר (בתקופה של ראשית המאה העשרים) ביידיש ובספרדית. מדי יום שישי נערכה קבלת שבת חגיגית בספרייה שכללה הרצאות, שירה או קריאה בצוותא. לצד המוסדות הציבוריים התנהלו עסקים פרטיים; בתי מלאכה כמו סנדלרייה ונפחייה, בית חרושת לגלידה, חנות מכולת, אטליז ובית המרזח שהזכרתי. שירותים עירוניים חשובים היו בתחום הבריאות; הוקמה מרפאה ובסמוך למרפאה הוקם בית-מרקחת.

12

תחנת הרכבת במוניגוטס

גולת הכותרת בעיניי כילד הייתה תחנת הרכבת. סוג של פלא שחזיתי בו במו עיניי המשתאות. רכבות באו ורכבות נסעו, הנוסעים מילאו את הרציף ההומה לקול שקשוק הגלגלים על המסילה וצפירת הקטר בעוד הארובה מעשנת ומפריחה אל על סלסולי עשן אפור. תחנה זו היוותה מקום מפגש לנוסעים ובמיוחד לצעירים שרובם הגיעו למקום כמחצית השעה לפני הגעת הרכבת והיו מהלכים בשטחה הלוך ושוב בעודם סורקים בעיניהם את בנות המין השני ומפצחים גרעינים. כך או כך, יעידו לִבְנֵי הקירות האפורים של התחנה על מבטים שהצטלבו ועל הלבבות הפועמים, שהפכו לסיפורי אהבה והובילו לזיווגים ולהקמת משפחה. כפי שהיטבנו לבלות בחוץ, כך היטבנו לבלות בהנאה בתוך הבית. זכורים לי ערבי שישי קרירים בהם הסבנו שעה ארוכה אל השולחן. ארוחת הערב הסתיימה זה מכבר ואנו המשכנו לשבת בחברותה לאורן הדל של העששיות והנעמנו זמירות בעיקר באידיש. פעמים רבות הצטרפו אלינו גם בני הדודים שְׁמֵרֵה ולֵיבֵּלֶ'ה. באווירה המשפחתית החמימה נשזרו חיקויים של אנשי העיירה וסביבותיה. כל אחד תרם בתורו חיקוי משעשע של מי מהדמויות, מיותר לציין שלא הייתה דמות שקופחה. הצחוק שנלווה לחיקויים סחף את הנוכחים והרעיד את השולחן. לא פעם אני נזכר בחיוך ברגעים ההם; בהעוויות הפנים, בחיקויים המבדרים ואף קולות הצחוק מן העבר מהדהדים בראשי.

13

את רוב שעות היום בילינו בבית הספר. בשעות הבוקר בבית הספר הממלכתי-ממשלתי ובשעות אחר הצהריים בבית הספר היהודי. בבית הספר היהודי היה מורה מלומד אחד, עיתונאי של העיתון הנפוץ "די אידישע צייטונג" (מקביל ל"הארץ"). האיש שדבק בו ייחוס נעלה משום היותו חבר ילדות של חיים נחמן ביאליק, היה נשוי לאישה פולנייה. מאחר שבאותם ימים לא ראו בעין יפה נישואי תערובת, הוא נאלץ לעבוד במשרת הוראה במקום מרוחק מהעיר הגדולה. האיש היה שולח כתבות לעיתון ואפילו עליי כתב פעם, יותר נכון על חגיגת הבר-מצווה שלי. כשהגיע יומי לעלות לתורה, התקבצו אל בית הכנסת אורחים רבים ובהם המורה-העיתונאי שהחליט לסקר את האירוע. הוא תיאר על גבי חצי דף של העיתון מה היה ומי היה כולל פרשנות על כל אחד מהנואמים והנאומים. כך למשל "החמיא" לדודי חיים שהיה שתקן ידוע וכתב על יכולתו להשתתף באירוע במשך יום שלם בלי להוציא הגה מפיו. עוד כתב בארסיות על גבאי בית הכנסת אותו כינה "עם הארץ", שכל יכולותיו באו לידי ביטוי בחלוקת העליות לתורה. לטעמי היו אלה זוטות, שלא הצדיקו כתבה מקיפה מעין זו. לשאלת אבי מה פשר הדבר ענה העתונאי, שכולם באזור מכירים אותו כשקרן, ואולם כוונתו הייתה לגרום לאנשי העיר הגדולה לחשוב, כמה טוב וכמה נעים לחיות במקום הנידח הזה. לשמע דבריו, נותר אבי ללא מילים. בית הספר הממלכתי-ממשלתי סיפק מסגרת לימוד למשך ארבע שנים. כדי להשלים את לימודי בית הספר היסודי, נשלח אחי הבכור בֶּרֶה (שמואל) למוזסוויל בגיל עשר וחצי למשך שנתיים. בתקופה זו בֶּרֶה התארח בפנסיון אצל משפחת חרובסקי, ובהגיע זמני גם אני התארחתי שם. למדנו בבית הספר הממלכתי-ממשלתי עם ילדים גויים, שהוריהם היו ילידי המקום. בשל הבדלי הדת בינינו לבינם, לא היה מקום ליצירת קשרי ידידות בינינו מחוץ לשעות הלימודים, או ליתר דיוק, הורינו העדיפו שלא נפתח עמם קשרים חברתיים. רק בגיל בוגר יותר נוצרו קשרים שהתנהלו בסתר על מנת לא להכעיס את ההורים. משפחות הגויים התגוררו בבקתות עלובות עשויות מבוץ שהוקמו מעבר לפסי הרכבת. אפשר לומר שהיה זה עולם אחר שדייריו חיו בתת-תנאים. פרנסתם העיקרית של הגויים הללו הייתה בהיותם כוח עזר למשפחותינו. הנשים עבדו כעוזרות בית, הגברים עבדו בכל עבודה; כפועלי בניין או כעובדים אצל בעלי העסקים והחנויות. אצלנו במוֹנִיגוֹטֶס היה הכול ב"קטן" ואילו במוזסוויל, היה הכול ב"גדול". הודות לנדיבותו של הברון הירש היו במוזסוויל ארבעה בתי כנסת, מספר בתי ספר, ספרייה ענקית שהתחרתה בכבוד עם הספריות הגדולות שבערים הגדולות, מוסדות עירוניים בעלי סממנים יהודיים לרוב וכן מִינִי בית חולים. במוזסוויל וגם אצלנו לא היו רחובות סלולים אלא דרכי עפר ללא שמות לרחובות. אצלנו בעיירה רק לרחוב אחד היה שם שניתן לו על-ידי פרויקה אברמוב אחד הדיירים ברחוב. היה זה הרחוב שלי שנקרא "קרפל גס בין חוחוי וחנמוישה", על-שם המשפחות שגרו משני עברי הרחוב; מצד אחד גרה משפחת מעין קרעפלך. הכוונה למשהו ירוד, רדוד ‒ חוחוי ומהצד השני משפחת חנמוישה. [(קרפל גס: קרפל רחוב]. בנוסף היה בעיירה שלנו "בית חרושת" לגלידה. זו אינה בדיחה, עם מוח יהודי ‒ וחסר ערך. גס שממציא פטנטים אפשר לייצר גלידה באופן ידני בלי חשמל. מכונת הגלידה פעלה באמצעות מנואלה-

14

ידית ואותנו הילדים רתמו לעזרה לצורך סיבוב המנואלה. המתינו בכדים לצד המכונה והוחלפו בזריזות כדי לא להאֵט את ‒ אבקות בטעמים שונים ‒ חומרי הגלם הקצב. סביב חומרי הגלם פיזרו את הקרח שהגיע ברכבת הבוקר מהעיר הגדולה. לעתים קרה שבאורח פלא נעלם חומר גלם מאחד הכדים, היו אלו חתולי העיירה אשר פיתחו מיומנות בהתגנבות וריקון התכולה. אינני יכול לומר בוודאות שזו הגלידה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי, אך בימים ההם, לא היה דבר שישתווה לטעם גן העדן של הגלידה שייצרו אצלנו. "קליינר דר עוילם גרסר די שימחה" (ככל שהעולם קטן ‒ הפתגם הבא הומצא במיוחד לכבוד מוֹנִיגוֹטֶס יותר כך השמחה רבה יותר), כי אצלנו היה שמח! כל פעילות הפכה לחגיגה וכל חגיגה הפכה לשמחה. כך היה גם כאשר נחתו על ראשינו להקות ארבה. אנחנו הילדים לא התיראנו מפני החרקים המעופפים שכיסו את שמי העיירה והחשיכו את אור השמש. להיפך, הצטרפנו למלחמה בפולשים. עם הסוג האחד, הגדול, התמודדנו באמצעות רשת גדולה אותה פרשנו על עצי התאנה לבל תיאכל העלווה וגם בעזרת מטאטא שלִהטט באוויר והפיל ארצה חללים רבים. עם הסוג השני, הקטן יותר, שהופיע בכמויות עצומות התמודדנו בדרך אחרת. כל תושבי העיירה התגייסו לתחם את שטחה בלוחות פח, כשישים ס"מ גובהם. ליד הכניסות לבתים הטמינו מלכודות, גם הן מלוחות פח, כדי שהארבה ייפול למלכודת. בסופו של כל יום היו "המומחים-המבוגרים" מפעילים מכשיר פולט אש, שהביא לקצם של הפולשים בשריפה. עוד ועוד סיפורים וחוויות היו מנת חלקנו בהוויית ילדותנו, הזיכרונות נצרבו בתודעתי ואני נושא אותם לאורך השנים ומתמוגג מהם גם היום. את הפרק הבא אקדיש לשלל הטיפוסים הצבעוניים שחיו בעיירה, האנשים שדמויותיהם הססגוניות נחתמו בלבי.

בית הכנסת שהקים אבי בעיירה מוניגוטס

15

אנשי העיירה הדמות הראשונה שבחרתי לספר עליה היא דמותו של הנפח חנמוישה-אלחנן משה, שילדי העיירה כינוהו "חנמוישה". הלה היה יהודי אדוק המקפיד על שמירת המסורת היהודית ומדקדק במצוות קלה כבחמורה. הוא במאי, "חג 1- נהג לפקוד את בית הכנסת יומיום ובמקביל הציג את עצמו כקומוניסט. מדי שנה ביום ה הפועלים" טרח לעטות מלבושי חג ואף שבת ביום זה ממלאכתו. נהוג לומר שקריאת השחר של התרנגול מקיצה את הישנים, אך אצלנו במוֹנִיגוֹטֶס החליפה הלמות פטישו המהדהד של חנמוישה הצדיק את קריאת התרנגול בשלוש לפנות בוקר, שכן הקיץ כה מוקדם כדי להספיק לעבוד לפני תפילת שחרית בבית הכנסת. עיקר מלאכתו ומומחיותו של חנמוישה הייתה בהשחזת סכיני הפלדה של המחרשות, ההשחזה נעשתה על-ידי מתיחה וכללה חימום של הלהב ודפיקות נמרצות עם פטישים על הסדן. כפל הזהויות של הנפח ירא השמיים שהזדהה עמוקות עם סמל הפטיש והמגל היה מבורך בקרב התושבים. כולם כיבדו את חיבתו לקומוניזם, מאחר שרק הודות לה זכו לישון בשקט לילה אחד בשנה במאי. 1- באפריל, ולהתעורר בשעה סבירה בוקר אחד בשנה ב 30- ב בהיותו אספן מצוות לשם שמיים שמר חנמוישה על ערנות גבוהה במשך כל שעות היממה, כך למשל בהיוודע, כי מי מהתושבים החזיר את נשמתו לבורא, היה חנמיושה אץ לבית הקברות וממהר לחפור את הקבר באמונה שלמה כי המעשה מזכה אותו במצווה. אנשי העיירה התלוצצו על חשבונו ואמרו, שכל קבורה כזו הוסיפה שנה למניין שנות חייו. מאחר שלא ידע להשתמש בסרט מידה וחפץ זה נעדר מכליו, (חשוב לציין שחפירת הקבר כמו גם עבודותיו כנפח לא הצטיינו בדייקנות), נהג לקבוע את המידות לעבודותיו בעזרת אגודליו העקומים ואת מידותיו של הנפטר העריך לפי מידותיו שלו. כך אפוא נראה לא אחת שוכב על אדמת בית הקברות ומטביע את מידותיו על פניה. ערנותו הרבה לנעשה בעיירה ותשוקתו העזה לאסוף מצוות שיבשו את שיקול דעתו וגרמו לא אחת לאי-נעימות שלו ושל התושבים. מעשה שחזר על עצמו אירע כאשר נודע לו על זימון שערך הרופא לרעייתו וילדיו של אדם כלשהו שחלה. חנמוישה הזדרז להסיק שאדם זה עומד לעזוב את העולם והחל להפיץ ‒ זקן או צעיר ‒ את הדבר. כנהוג החלו אנשי העיירה להתקבץ בביתו של המנוח (לכאורה) וכאשר התבררה הטעות, התפזרו במבוכה גדולה. אף שלפעמים החלים "הבר מינן" (לאכזבתו של חנמוישה) ואף שרבים טענו שמדובר בסגולה לאריכות ימים, הוא ובני משפחתו לא סלחו לחנמוישה. האיש שבנה את רוב בתי העיירה היה פרויקה אברמוב, בנאי במקצועו. גם פרויקה אברמוב נהג להעיד על עצמו כקומוניסט, תארו לכם שלבתו הבכורה קרא בשם רוזה לוקסמבורג, על-שם המהפכנית 1919 המרקסיסטית פמיניסטית המפורסמת, שהייתה יהודייה ממוצא פולני ונרצחה בגרמניה בינואר לאחר כישלון מרד קומוניסטי בהנהגתה. פרויקה אברמוב היה איש נמוך קומה ושמנמן, בין חולשותיו הרבות הייתה אהבתו העזה לטיפה המרה. לעתים די קרובות כשהיה בגילופין, התיישב על אדן החלון ופצח בזמר שיכורים באידיש וברוסית כשהוא מרעים בקול בריטון אדיר. הקונצרט היה נמשך שעה או שעתיים כל עוד זרם האלכוהול בדמו. לא פעם שודרג הקונצרט לדואט עם אשתו, שתרמה את קולה הערב למופע אל מול קהל המאזינים

16

שהתגודד ליד ביתם. נסיבות השתתפותה באירוע היו תלויות בטיב העסקים שניהלה באותו יום במכולת שבבעלותה. לפרויקה אברמוב היה מפעל לייצור סודה לשתייה ומחסן לאחסון הבקבוקים. במחסן זה הוא הלין את מוישה לייב בתמורה לכך שהאחרון יסייע בידו למלא את הבקבוקים. אבל האמת הייתה הרבה יותר מורכבת, היה עליו לשכנע את מוישה לייב לישון במחסן והוא עשה זאת מטוב לבו. מוישה לייב היה יהודי ערירי בעל גוף בנוי לתלפיות שהגיע לעיירה כמו משום מקום, לא היה בכך אירוע נדיר, מפני שבימים ההם הגיעו לעיירה יהודים רבים ולא תמיד ידענו מהיכן באו ומדוע התמקמו בשטחה. בימיו הראשונים בעיירה מצא מוישה לייב תעסוקה במאפייה של אָחוּן. חיש מהר התגלה כעובד מסור ונאמן והיה אהוב על מעסיקו. חרף זאת היה לבו מלא בחששות והוא חי כל העת בחרדה עצומה מפני העתיד, שמא לא יצליח לכלכל את עצמו, ומה יקרה אם יחלה ולא יוכל לעבוד. עננת החרדה שליוותה אותו גרמה להשתבשות דעתו והוא ממש ירד מהפסים. לבי נכמר עליו גם היום. אני זוכר אותו מסתובב בעיירה לבדו, עובר מתחת לגשרונים ומשוטט ככלב עזוב. עיקר מזונו היה לחם מהמאפייה או מידי אנשים שריחמו עליו ודאגו שיאכל. רק לעתים רחוקות ניאות להכניס אל פיו מזון מבושל. לצערי לא ניתן היה להפיג את פחדיו ואת בדידותו וכך עברו עליו ימיו ולילותיו עד אשר פרויקה אברמוב הצליח להביאו לידי לינה במחסן. עוד מילה לזכותו של פרויקה אברמוב ה"קומוניסט" המושבע. זכור לי שהוא נמנה על חבורות הרוקדים . איני יודע האם 1947 בנובמבר 29- הצוהלים שחוללו ברחובות כשנודעו תוצאות ההצבעה באו"ם ב " שאמר נציג ברית המועצות בעצרת, Yes" - התרוממות הרוח שלו נבעה בשל היותו ציוני או בשל ה השגריר אנדריי גרומיקו, ואולי משתי הסיבות גם יחד. מכולת נוספת הייתה במוֹנִיגוֹטֶס, בעליה אדום השיער נקרא איצ'ה דער רוייטר (איצ'ה הג'ינג'י). איצ'ה ואשתו היו חשוכי ילדים. היא מצאה נחמה בעבודה בבית ובחנות ואילו הוא פיתח חוש הומור וזכור לי כאדם מצחיק במיוחד, שאת מלוא מרצו השקיע בניסוח מברקים. בין המברקים הרבים שיצאו תחת ידיו ישנו אחד מפורסם מאוד ובו כתב: "No voy de cuerpo voy de alma" המילים ה"פיוטיות" הללו נשלחו למכרים כשנבצר ממנו להגיע למסיבת החתונה שלהם. את מבזקי החדשות הנפוצים היום בעידן הסלולר סיפק לנו לייזר דער שוסטר, הסנדלר המיומן שלנו. לעדכונים שהגיעו לאוזניו היה טעם חדשותי-ראשוני והתושבים נהגו לעבור דרך הסנדלרייה שלו כדי להתבשם בידיעות ללא קשר למצב נעליהם. אל הררי החדשות נלווה זמר מיוחד שחיבר בעצמו על קורות העיירה ואנשיה. בעודו נוקש בפטישו על הסוליות המחוררות ומטליא פיסות עור שחוקות התנגן מפיו הזמר שרקח, הן מעוּבְדוֹת והן מהמצאות פרי דמיונו. גם בימים ללא אירועים, חדשות או סיפורי רכילות משמעותיים, טרח לייזר להמציא שירים בחרוזים, מרביתם שירי זימה מתובלים בגסויות שעד עצם היום הזה גורמים לי להסמיק. באחד השירים שכתב הסנדלר המשורר שלנו הוזכרו מספר דמויות על-פי צבע שערן ועוד תכונות. ואלה מילות השיר: "הבודיע מיט הינער, ברל דער גרינער, יענקל דער רויטער, פרמן דער שוורצר און

17

שלום דער פארצער." לא אתרגם את המלל בשל אי-נוחות... המהדרין מתבקשים ללמוד אידיש ולתרגמו לעצמם. פרמן דער שוורצר שמוזכר בשיר היה בעל שיער שחור כפחם. משפחתו של פרמן החזיקה בחנות ירקות ומכרה בין היתר גם גרעינים ובוטנים. פרמן זה, היה אדם ישר והגון, מעולם לא רימה איש ואף הגדיל לעשות ובמשך שעות העביר מפח לפח את הבוטנים והגרעינים כדי שהרוח תעיף את הקליפות והמוצר יימכר נקי ללא בדל של פסולת. זמירותיו של לייזר הסנדלר היו חלק בלתי נפרד מההווי וההומור שליוו את העיירה. מה חבל שאיש לא העלה את הדברים על הכתב לשם התיעוד ההיסטורי. אחת המעשיות שלייזר רקח וגלגל באוזנינו עסקה ברופא חדש שהוזמן אלינו על-ידי גביר העיירה. מאחר שאני רוצה לשמור על כבודן של הנפשות הפועלות אמנע מאזכור שמותיהן. להשיא את בתו הבכורה לדוקטור. על מנת ‒ הגביר האמור היה אב לבנות ויום אחד הגה ראשו רעיון להגשים את משאלת לבו יזם את בואו של רופא שיטפל בבריאות הציבור, אף כי הבריאות והציבור לא עמדו בראש מעייניו. אתם ודאי מכירים את הפתגם "אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט" (האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק). אני מעלה פתגם זה מאחר שלגביר שלנו הייתה בעיה, נבצר ממנו לכפות על הרופא להינשא לבתו. כשהרופא עמד בסירובו פרץ בינו לבין הגביר סכסוך מר שבשיאו הגביר ירה באקדחו על מכוניתו של הרופא. למזלו של הרופא המבוהל, החטיא הגביר את המטרה. אחר כך טען הגביר ובתוקף, כי כל כוונתו הייתה רק להפחיד את הרופא ולא היה לו חפץ במותו. באופן תמוה נחשב לייזר לאמין ביותר ודבריו נחשבו ל"מילה חקוקה בסלע". הגיעו הדברים לידי כך, שבעת מחלוקות על אמיתות אירוע כלשהו או על סדר התרחשותם של אירועים, היו הצדדים הנוגעים בדבר פונים אליו ומבקשים את מילתו או פסיקתו, ועל כך כבר לא היו עוררין מצדם. הדוקטור משה בנטשוק היה הרופא הקבוע שעבד בכל האזור, עם זאת איני בטוח כלל שהתואר בו התהדר היה תואר אוניברסיטאי שהוענק לו כדין. למען האמת אני חושב שהוא לא למד רפואה באוניברסיטה ואולי אף לא ראה מימיו אוניברסיטה. "הדוקטור" הקפיד לציין את דבר השכלתו ברבים וגם עובדה זו החשידה אותו בעיניי. הוא היה "טיפוס" שדקדק בלבושו; חליפה חומה בחורף ובקיץ, ובנוסף, דאג לגדל שיער, שערו הארוך שהגיע כמעט עד כתפיו שיווה לו מראה מוזר. יותר מכל אהב הדוקטור לענות על שאלות. תשובותיו היו ברובן הגדול גְּבָב של שטויות. הוא נהג להתהלך בעיירה ולתור אחר קורבן תורן שיהיה אמיץ דיו או טיפש מטופש וסקרן שיתעניין לדעת פרטים על מחלה זו או אחרת. כך או כך וללא כל קשר לשאלה שנשאל, השיב הדוקטור בנאום טרחני ומייגע, ככל שהתארך הנאום התאספו סביבו עוברי אורח, ילדים ומבוגרים כאחד. תחילה הקשיבו למוצא פיו ברצינות מעושה, אחר כך גיחכו כאילו מדובר בהלצה ולאחר מכן פיהקו ללא בושה מול פניו. לעתים חשבתי שהנה מי מהם יעצום את עיניו ויירדם בעמידה. את אחת "ההצגות" היומיות הטובות בעיירה סיפק לנו מוישה שטיבלמן שהתגורר בבית מול ביתנו והיה .)talabartero) מוּכּר בכינוי "מוישה דער רימר"; הרצען עם שקיעת השמש נהג מוישה דער רימר לכבות את האור, וליתר דיוק, כלל לא הדליק אותו. על מעמד

18

שניצב בסלון ביתו הונחו שני נרות ולאחר שהדליק אותם ניהל טקס קבוע כשהוא עומד ביניהם וצועק במלוא גרונו: "משה-משה לך תוציא את היהודים ממצרים." האיש הזה היה בטוח שהוא משה רבנו ואף אחד לא התאמץ להעמיד אותו על טעותו. מוישה דער רימר היה הדייר השלישי שגר בבית הזה. מי שבנה אותו היה מורה שבא ללמד בבית הספר הממלכתי-ממשלתי בעיירה, אך ימיו בעיירה לא האריכו. המורה לא ידע ספרדית ולא יכול היה ללמד מפני שחומר הלימוד בבית הספר נלמד על טהרת השפה הספרדית, שפת האם הרשמית של המדינה. המורה הפך להיות חסר אונים ובתסכול רב עזב את העיירה כלעומת שבא. אחריו השתכנה בבית משפחה, שכעבור זמן מה עזבה אותו. הבית התפנה לכבודו של "משה רבנו." הזכרתי לעיל את עניין הגעתם של אנשים שונים לעיירה וכתבתי על מוישה לייב החרדתי. כל אחד מהם השתקע בעיירה מסיבות אישיות ובהמשך לנסיבות חייו שאת מרביתן לא ידענו. אבל על קורותיו של קרליטוס ריבס ידענו גם אם מעט. בצעירותו למד קרליטוס רפואה באוניברסיטה. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו לאחר מות אביו מפני שנותר ללא תמיכה כלכלית ובייאושו פנה לבקש ניחומים בחיק הטיפה המרה. הוא התגלגל ממקום למקום עד שלבסוף התיישב במוֹנִיגוֹטֶס ואנו זכינו בו. כאן המקום לציין שבאותם ימים הסתיימה בניית בית הכנסת. התברר שקרליטוס ניחן בכישרון העתקה וציור יוצאי דופן ואף ביכולת שכנוע לא מבוטלת. הוא

פנים בית הכנסת, עם ציור הקיר של קרליטוס

19

הצליח לשכנע את אבי לאפשר לו לכתוב ולצייר על הקיר המזרחי בבית הכנסת, זה הקיר החשוב הפונה לירושלים. על אף היותו בגילופין טיפס ועלה על הסולם כשבידיו פלטת צבעים ומכחול. הוא הפליא לצייר על הקיר וציוריו שבו עין כל. לימים התברר כי עבודתו הייתה נדירה באיכותה, ולראיה, ביקרתי בבית הכנסת כשישים שנים לאחר מכן וגיליתי לתדהמתי שציור האריות והכיתוב נשתמרו במיטבם על שלל צבעיהם. לסיום תיאור הגלריה הססגונית של האנשים שהקיפה אותנו וחיה בקרבנו, אני בוחר לספר בקצרה על שלושה בטלנים שחיו בשולי החברה המהוגנת ברובה, ולמרות מגרעותיהם אני זוכר אותם בחיוך. הראשון הוא אברמל'ה דער טאטה. אדם מוזר שטען בתוקף כי הוא-הוא אברהם אבינו ואת שמו האמיתי לא ידענו. האיש הזה לא אהב לעבוד וחי מ"שנור לשנור" (קיבוץ נדבות, תרומות). פעם הצהיר על עצמו כגנן ופעם כצייר, שני המקצועות התבררו כבדיה מצוצה מהאצבע. כפי שנאמר "לא דובים ולא יער." לעומת זה, הוא טרח לספר ולהטריח את מי שההין להקשיב לו, כי לוּ אך רצה, היה מסוגל לעשות אין-ספור דברים. כן. לוּ רק רצה. השני, גוי שהיה בעל הכינוי "לאירי לאופ", שחיבתו לטיפה המרה הייתה בעוכריו. הוא היה מוכן לעבוד בכל עבודה ובלבד שיקבל את שכרו מיד. ואז, נחפז אל בית המרזח וקנה בכספו משקה חריף, אך בשל הזמן הקצר שעבד, הספיקה "משכורתו" רק כדי קניית כוסית. למיטב זכרוני, הוא היה מצליח להֹשתכר מכוס יין אחת. חותם את השלישייה דומינגו מ. סנצ'ס, שיכור מוּעד שדגל בגישה מיוחדת כדי להשיג קורת גג ללילה, גם אם מדובר בדרגש מעופש בתא המעצר. דומינגו החל לשתות לשוכרה בשעות אחר הצהריים ותחת עננת האלכוהול קיפץ ודילג ברחובות כשפיו מפיק "מרגליות", הוא נהג להטיח מיני עלבונות בעוברים והשבים בתקווה ששוטרי העיירה יעצרו אותו ויובילו אותו אחר כבוד אל בית המעצר. אני משוכנע שתיאור הדמויות הללו אשר שזורות בזכרוני מימי ילדותי, יאפשרו לקוראי ספרי לחוש את אווירת המקום בו גדלתי. השתדלתי להתמקד במבטו של הילד שהייתי, להישאר נאמן לילד המספר. עשיתי זאת מפני שבבגרותנו אנו נוטים לבחון את העבר בראייה מפוכחת, להעביר ביקורת על אנשים ומעשים ולעתים אף להטיל ספק בהתרחשויות שחווינו. אל חשש, האמת הייתה מאז ומתמיד נר לרגליי, זו האמת שלי שעומדת לרשותי ואני חפץ להנחילה לרשות הרבים.

20

יניב ואח של אברהם הוסמן על רקע בית הכנסת

21

נעוריי בסימן רכישת מקצוע בראייה לאחור אפשר לומר ששנות ילדותנו בעיירה היו נפלאות, אולי דווקא בגלל הפשטות, השגרה, המעט שהיה כל כך הרבה, החוויות הראשוניות שמילאו את כל ישותנו במקום שאין בו כמעט כלום, אולם זה מה שהיה ולא היה צורך ביותר. את העוגן החשוב נתן לנו בית ההורים, זה הבית שתמיד היה חם ומקבל, מזמין ומאפשר. אמצעי התקשורת היו מעטים והמרחקים הגדולים מהערים המפותחות לא אפשרו לנו להכיר את הנעשה "שם" בחוץ. אל העולם שהיה מחוץ לגבולות המקום נחשפנו אט-אט רק כאשר התחלנו לקרוא, בהתחלה מילים בודדות, אחר כך ספרים ואת כותרות העיתונים. כך במרוצת הזמן, הבנו שקיים עולם אחר והחיים בו מעניינים ומאתגרים יותר. כאמור, בהגיע אחי לגיל עשר וחצי הסתיימו הלימודים בבית הספר הממשלתי-ממלכתי. אני כבר זכיתי ללמוד במסגרת רחבה יותר בת שש שנים. ילדי הגויים החלו להשתלב בעבודה, רובם עבדו לצד הוריהם כשהתכלית לעזור בפרנסת המשפחה עומדת בראש מעייניהם של הוריהם. אצלנו היהודים היו פני הדברים שונים, רכישת השכלה ודעת עמדה בראש מעיניהם של הורינו. הילדים נשלחו להמשיך את לימודיהם כדי להשלים את מסגרת בית הספר היסודי ולאחר מכן פנו רובם ללמוד בסמינריון או בבית-ספר מקצועי שהיווה בסיס חשוב לעתידם. לשלוח ילד רך בשנים ללמוד מחוץ לבית ההורים בסביבה זרה אף שהיה ‒ היום זה נשמע בלתי נתפס מדובר בקהילה יהודית. על אף המצב הכלכלי הדחוק שבו היו נתונים הוריי, לא הייתה להם התלבטות לגבי המשך לימודיו של בֶּרֶה בנם הבכור וגם לא לגביי או לגבי אחיותיי, אך בשל קשיי מימון נאלצו אחיותיי להמתין מספר שנים עד שהתאפשר גם להן לרכוש מקצוע. בֶּרֶה נשלח ללמוד במוזסוויל, שנחשבה לבירה היהודית בארגנטינה וזכתה לכינוי "ירושלים דה ארגנטינה". הוא השלים שתי שנות לימוד במוזסוויל והמשיך בדרכו לרכישת מקצוע ההוראה אל הבירה בואנוס איירס, בה בחר ללמוד בסמינריון למורים לבתי ספר יהודיים אשר נפתח באותה השנה. בֶּרֶה היה בעל דעה ולא היסס להביע את דעתו ולעמוד עליה. בינו לבין אחד המרצים בסמינריון התפתח ויכוח עקרוני שנמשך כשלוש-עשרה שנים. איני יודע על מה נסב הוויכוח, אבל ללא ספק הייתה לו משמעות שהובילה לכתבה בעיתון היהודי החשוב דאז "די יידשא צייטונג". בעקבות העימות נשללה מבֶּרֶה הזכות לקבל את תעודת הגמר בסיום ארבע שנות לימוד בסמינריון. היעדר התעודה לא פגע בקריירה שלו. על אף גילו הצעיר, הוא נקרא לשמש כמורה בבית היתומים היהודי בבירה. משם עבר ללמד בבית הספר "שלום עליכם" אשר נחשב לבית הספר הטוב ביותר באותם הימים. בזכות כשרונו הטבעי, הניסיון והמוניטין שצבר, הוא התקדם לדרגת מנהל בית-ספר "תל-אביב", ועם הזמן הוביל את בית הספר לשגשוג, עד כי במהרה, הפך לבית-ספר מתחרה ל"שלום עליכם". בֶּרֶה עשה חייל וזכה להערכה רבה. בגיל עשרים ושלוש נישא לשריתה. נולדו להם שני ילדים, אלברטו הבכור ואסתרסיטה.

22

העימות בינו לבין המרצה נחתם בחגיגות הבר-מצווה של הסמינריון. באירוע זה הוענקה לו תעודת הגמר שלו והוא אף זכה לקבל התנצלות. לאורך השנים היה עיקר הקשר שלי עם בֶּרֶה באמצעות מכתבים. המפגשים המעטים בינינו היו בסיום שנת הלימודים בחופשת הקיץ. מאוחר יותר כאשר גם אני עברתי לעיר הבירה, הקשר הפך כמעט יומיומי. .2013 אחי בֶּרֶה נפטר לפני ארבע שנים, בשנת הייתי בן שלוש-עשרה וחצי כשיצאתי מהבית בעקבות אחי. הבחירה נפלה על בית-ספר מקצועי שזה אך הוקם במוזסוויל, תכנית הלימודים וההכשרה התפרשו על פני ארבע שנים וכללו לימודים בתחומי נגרות, מכונאות, נפחות, מסגרות ועוד. איני זוכר את שלב האריזה לקראת המעבר, ואיני זוכר מי מהוריי, האם היה זה אבי או הייתה זו אמי שנסעו אתי למוזסוויל. הגעתי לבית משפחת חרובסקי המשפחה שאצלה התארח גם אחי בזמנו והדבר הקל 1942 בשנת במידת מה על המעבר והניתוק ממשפחתי. למשפחת חרובסקי היה בית גדול עם חצר ענקית ובה גן ירק מטופח. ירקות הגינה מילאו חלק חשוב בקערת הסלט, והבצל הירוק שהיה אהוב במיוחד על בני הבית כיכב בה. אני זוכר שבימי ראשון בבוקר נהגה כל המשפחה להיסב לארוחת בוקר משותפת והשולחן היה מלא כל טוב. את טעמו של ה"אשל" הטרי שהוכן בבית ונמזג לקערית השבחתי בהוסיפי לו רצועות בצל ירוק, כשאבי המשפחה עומד מאחוריי ומדרבן אותי להוסיף עוד. הייתי ילד שקט, ביישן ושתקן. לא הייתי תלמיד טוב, אבל הייתי מה שנקרא "ילד טוב" והרגשתי בביתם של החרובסקים כמו בן בית. באותם ימים סבלתי מכאבי ראש מציקים, אֵם המשפחה הסיקה שהשתלטה עליי עין הרע והייתה "מטפלת" בי בעזרת טקס מסורתי כלשהו שהכירה לגירוש רעות חולות. הכאבים חלפו כלעומת שבאו עד ההתקף הבא וטקס הגירוש חזר על עצמו. עזבתי את בית משפחת חרובסקי כעבור שנה. הציפיות שהיו לי מבית הספר לא התממשו. הרגשתי שאינני לומד ואינני מתקדם. לאחר התייעצות עם הוריי שהבינו ללבי, עברתי ללמוד בעיר רָפַאֵלַה שם פעל בית-ספר מקצועי ותיק ומבוסס. והפכה לבירת פרובינציית 1913- רָפַאֵלַה הייתה מושבת מהגרים איטלקים שקיבלה מעמד של עיר כבר ב ] הסחר בדגנים הצטמצם בכל 1914[ סנטה פה בארגנטינה. החל מתקופת מלחמת העולם הראשונה רחבי העולם. אוכלוסיית רָפַאֵלַה, שעד אז התבססה כמעט כולה על חקלאות, עברה לעסוק בתעשייה והמקום הפך להיות מרכז כלכלי אזורי. הלימודים היו מספקים, הסדנאות היו מאובזרות בכלי העבודה הנחוצים שלא כמו בבית הספר הקודם. ניתן לומר שברָפַאֵלַה רכשתי את היסודות המקצועיים שליוו אותי בהמשך חיי. אני זוכר שבסגל המורים של בית הספר היה מורה גרמני נאצי שהשרה אווירה רעה ומפחידה ולעומתו היה מורה איטלקי מסביר פנים. המחנך האיטלקי נחקק בזכרוני, הוא הקדיש חלק מהשיעור להטפה נגד גזענות והזהיר אותנו מפני מעלליו העתידיים של המורה הנאצי.

23

התגוררתי ברָפַאֵלַה במשך שלוש שנים. החיים בשנה הראשונה לא היו מושלמים, רחוק מכך אפילו. היה לי מקום ללון והיה לי מקום לאכול, מעבר לכך לא קיבלתי שם מאום. הסתגלתי לחיות בצמצום ולא חסר לי דבר, ממילא לא הייתה לי אפשרות כספית לפנק את עצמי. הפינוקים היחידים שזכיתי לקבל היו בעת ביקוריי בבית הוריי. נהגתי לנסוע הביתה אחת לשבועיים-שלושה והביקורים הללו השיבו את נפשי וחיזקו את רוחי. הבטתי קדימה, חיפשתי ערך ועניין וביקשתי להתקדם בלימודים. בסיום שלוש שנות לימוד ברָפַאֵלַה בהיותי בן שמונה-עשרה עברתי להתגורר בעיירה סוֹנְצָ'אלֵס. האווירה במקום הייתה נחמדה מאוד, כל העובדים היו די מבוגרים, גם כאן כמו ברָפַאֵלַה כמעט כולם היו מהגרים או בני מהגרים ממוצא איטלקי מאזור פיימונטה באיטליה. באותה תקופה התפתחה העיירה בקצב מהיר הודות למפעל החמאה שפעל בה וסיפק מקומות עבודה רבים. כל הפנסיונים היו מלאים עד אפס מקום, גם אני הייתי זקוק למקום לינה. הלכתי לבית המלון שאת בעליו הכרתי מהפעמים בהם עצרנו עצירת ביניים בדרך מהלימודים הביתה. בעל המלון הציע לי מיד חדר ללון בו, אך סירב לאפשר לי לסעוד במלון. התעקשתי על כך משום שהיה לי חשוב לדעת שאני מסודר ואין לי דאגות בחיפוש יומיומי אחר מקום לסעוד. רציתי להיות פנוי מטרדות אלה ולהשקיע את זמני ומרצי בעבודה. בעל המלון אמר לי, "את התבשיל שאני מגיש היום התחלתי להכין לפני שנה. בכל יום אני מוסיף לו עוד משהו. עיקר הסועדים שלי הם נהגי המשאיות הרעבים שעוצרים בדרך וממשיכים מיד הלאה. אין להם תלונות. ואם יש, הם כבר הרחק מכאן." התשובה שלו שכנעה אותי לוותר על השירות שביקשתי. כבר ביום המחרת עזבתי את המלון ולשמחתי מצאתי מקום לינה באחד הפנסיונים. שם התגלתה בעיה בארוחת ‒ אחרת שקשורה באוכל; בפנסיון זה נהגו להגיש מדי יום כבד בקר מטוגן עם בצל בשומן הערב או הצהריים. למנה זו לא היה תחליף ואחרי זמן קצר נמנעתי לאוכלה. לאחר זמן מה של הימנעות נאלצתי להדק את חגורת המכנסיים שלי, פניי כחשו וכשנשקלתי גיליתי שהשלתי תשעה ק"ג ממשקלי. או אז פניתי לאחראי על כלכלת הסועדים בפנסיון והודעתי שעליו לדאוג להכין עבורי מזון אחר. ההודעה שלי עשתה את שלה והאיש לקח את בקשתי לתשומת לבו, אבל מאז נותרה בי תחושת סלידה ועד היום אינני מסוגל לאכול כבד. בסוֹנְצָ'אלֵס מצאתי עבודה במפעל שייצר חמאה, ריבת חלב וגבינות. מפעל זה היה חלק מקואופרטיב גדול בבעלות חקלאים. חומר הגלם העיקרי עליו התבסס המפעל היה שמנת שיוצרה בקואופרטיבים אחרים קטנים יותר. הייתה זו שרשרת ייצור שהחלה במשקים חקלאיים שפרנסתם הייתה מענף הרפת. הם הביאו את החלב, האחרים הפרידו את החלב וייצרו שמנת והשמנת הגיעה אלינו ועוּבְּדה לחמאה ולמוצרים נוספים. התקבלתי לעבוד כחרט, חרטות היה אחד המקצועות להם הוכשרתי בלימודיי, אך הסתבר שלא הייתי מוכשר דיי לבצע את המטלות הדרושות. הייתי חסר ניסיון ולא הייתי מהיר מספיק. כאשר הציעו לי לעבור למחלקת מנועי דיזל, שהיו מפורקים בערימות על הרצפה אורו עיניי. מה שאולי לאדם אחר היה נראה כערימה מאובקת של חלקי מתכת קסם לי מאוד. כשמנהל העבודה הציע לי "כלי עבודה", שמחתי. ומה היו אותם כלים? מטאטא ויעה. היה עליי למיין את החלקים הרבים והשונים שהיו מפוזרים באולם הגדול ולאחד אותם ליד המנוע

24

המפורק שאליו השתייכו. דמו בנפשכם פאזל רב ועצום של חלקים שמצריך עבודת איתור ומיון, יסודית ואחראית. ראיתי בכך אתגר ולמדתי להכיר את חלקי המנוע השונים. היכרות זו הקלה עליי כאשר בחלוף שבועיים הגעתי לשלב בו היה עליי להרכיב את המנוע ולהפעילו. עשיתי זאת על דעת עצמי ללא כלי עזר ובוודאי שלא בעזרת הוראות הפעלה. ביצעתי את העבודה על-פי היגיון ובזכות ההבנה שלי כשאין מעליי מנהל או מפקח שיורה לי מה ואיך לעשות. כאשר הופעל המנוע הראשון שהרכבתי במו-ידיי חשתי גאווה גדולה ואף קיבלתי את הערכתם ועידודם של הממונים עליי. ההזדמנות הזו שאולי נדמית לחלק מהאנשים כעבודה סיזיפית ומיותרת, הייתה עבורי שלב חשוב ומשמעותי של אימון ונשארה אתי לאורך חיי המקצועיים. לאחר כארבעה חודשי עבודה במפעל כבר הוטלה עליי אחריות מחוץ למפעל. היה עליי לטפל במנועים במרכזים החקלאיים הפזורים באזור, העבודה כללה את בדיקת המנועים, חידושם ותיקונים למיניהם. אחת ההטבות שניתנה לעובדי מפעל החמאה הייתה האפשרות לקבל עד שניים וחצי ק"ג חמאה בחודש. את ההטבה הזאת הבאתי כתשורה להוריי בביקור החודשי שערכתי בביתם. את הדרך שארכה כשעתיים עשיתי באוטובוס ישן ומקרטע, "טרנטה אלטעזאכן" במלוא מובן המילה. מה שהיה אפשרי בימי החורף הקרים היה בלתי אפשרי בימי הקיץ. זכור לי שאחד הבחורים שנסע אתנו באוטובוס התעקש לקחת חמאה למשפחתו, ניסינו להניא אותו מכך, אבל הוא הוא המשיך להתעקש ואמר שיהיה בסדר. הימים היו חמים, הטמפרטורה באוטובוס הדחוס ממילא הייתה גבוהה, ומנת החמאה שנעטפה בידי הבחור בעיתונים רבים והוטמנה במדף מעל ראשי הנוסעים הפכה לשלולית שמן. אף שצפינו זאת לא יכולנו להימנע מהמבוכה שהדבר גרם לנו, כולנו העמדנו פני ישנים והתפללנו שהנסיעה תסתיים במהרה. הזכרתי את ערך ההתנדבות והעזרה לזולת שעליו חונכתי בבית הוריי. ערך כזה כשהוא מושרש בך מלווה את חייך ומתעורר בעת הצורך. כבר בגיל צעיר הייתי ער לנעשה בקהילה הסובבת אותי. בתקופה בה גרתי בעיירה סוֹנְצָ'אלֵס, מצאתי כר ראוי לשילוב ערך זה בחיי. הצטרפתי לארגון שעסק בגיוס תרומות דם והתנדבתי בשירותי הכבאות המקומיים. נוסף על כך הייתי מעורב ביוזמה להפעלת חוג לחובבי מוסיקה; אחת היוזמות התרבותיות שאני גאה בהן ולוּ רק בגלל שלצעירים בעיירה לא היו כל פעילויות חברתיות לעסוק בהן. לאירוע הפתיחה של החוג הוזמן פסנתרן צעיר ומוכשר בשם דניאל בירנבוים, שברבות השנים התפרסם בעולם כולו. הסתפקתי בשמיעת הדֵיו של האירוע החגיגי, שכן האירוע התקיים בלעדיי משום שהייתי כבר עסוק בעבודה חדשה. אחרי שנה וחצי של עבודה במפעל החמאה ובקואופרטיבים הציעו לי מנהלי העבודה ומנכ"ל המפעל לעבור למפעל מתכת חדש שהוקם על ידם בסוֹנְצָ'אלֵס. נעניתי להצעה מתוך רצון להתפתח ולהתקדם לעבר המטרה הבאה שהצבתי לעצמי. עבדתי במפעל המתכת כחצי שנה, רכשתי ידע נוסף וקיבלתי הערכה, ומשם המשכתי הלאה אל עיר הבירה בואנוס איירס.

25

החיים בבואנוס איירס בבואנוס איירס. פרק זה מתפרש על פני תחומים 1949 פרק חדש ומשמעותי בסיפור חיי החל בשנת רבים, על חלקם הנוגעים למישור המקצועי אספר כאן, ועל חלקם במישור החברתי-ציוני אספר בפרקים הבאים. עם הגיעי לעיר שכרתי חדר עם בן דודי שְׁמֵרֵה וחבר נעורים בשם חוּלְיוֹ. התקבלתי לעבודה במפעל "ברודווי" לייצור אופניים ולאביזרים המשמשים לפעילות ספורטיבית בשעות הפנאי. אף שהמשכורות ששולמו לעובדי המפעל היו נמוכות, הדבר לא הרתיע אותי. זמן קצר לאחר שהתחלתי לעבוד במקום הבחנתי בתופעה מוזרה, מרבית העובדים גנבו ציוד; אביזרים שונים וחלקי אופניים שנעלמו מהמלאי עשו את דרכם אל השוק. חלק הצטרף אל חלק וכעבור ימים אחדים כבר ניתן היה להרכיב אופניים מחוץ למפעל ולמכור אותם לכל המרבה במחיר. כך סידרו לעצמם העובדים "השלמת הכנסה". בשלב כלשהו הבינו בעלי המפעל שהם חשופים למכת גניבות ושכרו שירותי שמירה. השומר שנשכר לשם כך היה אדם מבוגר, טיפוס מנומנם ואדיש שישב על משמרתו בפתח המפעל. זה האדם האחרון שהייתי ממנה לבדוק בכליהם של העובדים בתום יום העבודה. השומר כלל לא הטריח את עצמו להרים את עיניו, כל מי שרצה לגנוב עשה זאת בקלות. הגנבים אחזו באביזרים או בחלקי האופניים מעל ראשיהם ועברו את "הבדיקה" בשלום. אחרי שהתברר לבעלים שלמרות נוכחותו של השומר, מכת הגניבות אינה נבלמת, נפקחו עיניהם להבין שעליהם להעלות את שכר העובדים ולשלם להם כגמולם. באותם ימים נהגנו לצאת לסעוד את ארוחת הצהריים במסעדת פועלים שהייתה ממוקמת בפינת הרחוב שבו שכן המפעל. היינו לקוחות קבועים של המסעדה ומטבע הדברים נרקמו בינינו לבין המלצר קשרי גומלין; אנחנו מצדנו השארנו לו תשר והוא מצדו העביר לנו מידע חיוני בנוגע למנה הטרייה שבושלה באותו היום. קשרי גומלין אלה התנהלו על מי מנוחות, כל צד שמח בחלקו. לפחות כך חשבנו. יום אחד גילינו שטעינו טעות מרה. היה זה כאשר הגענו באיחור למסעדה וגילינו שהמלצר החביב שלנו לא נמצא. כששאלנו את המלצר שהיה במשמרת לפשר היעדרותו של ידידנו, לחש הלה על אוזננו בסוד, שידידנו הלך לסעוד את לבו במסעדה ממול. ככל שהדבר נשמע מוזר, לא נדלקה נורת אזהרה בראשינו. למחרת הגענו למסעדה בזמן כשהמלצר שלנו נכח במקום. היינו סקרנים לדעת מה הניע אותו לסעוד במסעדה של המתחרים כשכאן במקום עבודתו הוא אוכל מכל טוב. התשובה שלו הייתה מזעזעת מבחינתנו, הוא אמר שמהיכרות קרובה למטבח הוא מודע לטינופת והלכלוך השוררים בו, והוסיף, "מוטב לי לאכול במקום אחר שבו הלכלוך והזוהמה הם בגדר נעלם לא ידוע." תשובתו הותירה אותנו המומים. בו-במקום החלטנו שעל הארוחה הפעם הוא לא יקבל טיפ וכי זאת הארוחה האחרונה שלנו במקום. ממילא לא הייתי חוזר לאכול שם מפני שלמחרת עזבתי את מפעל "ברודווי". בהמשך נמנעתי ככל יכולתי לאכול בחוץ, שיפרתי את יכולות הבישול שלי וחסכתי מעצמי את הסיכוי לחלות בחיידקי

26

מעיים. באותו זמן השתפרו גם יכולות הבישול של שותפיי לדירה וכולנו למדנו רבות על התחום הקולינרי מהשכנה שחלקה עמנו את החצר. בתחילת הדרך סיכמנו בינינו שאת ארוחת הערב נאכל יחד ונעשה תורנות בישול. כל אחד מאתנו יהיה אחראי על הכנת ארוחה בהתאם להכנסות שהיו לנו. התנדבתי להיות הראשון שיבשל ובחרתי להכין פסטה. תכולתו של הסיר האחד שהיה ברשותנו הייתה קטנה מכדי להכיל כמות ראויה של פסטה שצריכה להשביע שלושה בחורים צעירים ורעבים אחרי יום עבודה. אבל אני בעוונותיי לא הייתי מודע לכך. כשהמים בסיר החלו לרתוח הוספתי את חבילת הפסטה, השקעתי את תוכנה במים והמתנתי. ברגע שהפסטה החלה להתבשל ולתפוח התמלא הסיר בקצף מבעבע, המים גלשו אל הכירה ויצרו שלולית עכורה. נאלצתי להוציא חלק מהפסטה אך המים המשיכו לגלוש ולבעבע משולי הסיר אל החוץ. שוב הוצאתי חלק מהפסטה וכך מצאתי את עצמי מבשל חבילת פסטה אחת במנות קטנות במשך זמן רב שנדמה כשעות ארוכות. סוף טוב הכול טוב, בישול הפסטה הסתיים, כל המנות עברו לקערה מרכזית אחת והר הפסטה התכבד במנה גדושה של פרמג'ן. אין להרחיב על טעמו של תבשיל הפסטה שהכנתי, משום שהיה נטול טעם. השכנה שעקבה בעניין אחר ההתרחשות מתחילתה ועד סופה, כולל מראה פנינו הבלתי מסופק בתום הארוחה, ניחשה בנקל שרק בגלל הרעב נותרו הצלחות שלנו ריקות. ברוח טובה היא התנדבה לסייע לנו להימנע מכישלונות נוספים והציעה את עזרתה בעצות מעשיות ובכלי מטבח. כך השתפרה יכולת הבישול שלנו מיום ליום. מקום העבודה הבא שלי היה במפעל לשיפוץ מנועים. הייתה זו עבודה מלאת עניין ואתגרים, אך סביבת העבודה לא הייתה בריאה בשל זיהום סביבתי שנוצר מתהליך עיבוד המתכות. בעל המפעל היה מודע לבעיה, הוא דאג לבגדי עבודה מתאימים לעובדי המחרטה וסיפק לכולנו חלב לשתייה. כהרגלי הייתי ער למתרחש סביבי וכתמיד חיפשתי איפה ובמה אפשר וכדאי לשפר ולייעל את העבודה ואת התנאים. לעבור לשבוע עבודה מקוצר בן חמישה ימים, "מה דעתך ‒ פניתי לבעל המפעל בהצעה יוצאת דופן אדוני," שאלתי, "נוסיף לכל יום עבודה שעה, וביום שישי נרכז את עבודות הניקיון לשעות העבודה האחרונות?" ההצעה מצאה חן בעיני בעל המפעל שהחליט לאמץ אותה וליישמה מידית וכבר ביום המחרת התחלנו בסידור העבודה החדש. בסיומו של אותו יום הגעתי הביתה שבע רצון ולהפתעתי הרבה המתין לי מברק ובו הודעת פיטורים. גם בחלומותיי הגרועים לא העליתי על דעתי אפשרות כזאת, לא הבנתי על מה ולמה אני מפוטר ושנתי נדדה. עם בוקר התייצבתי במפעל וניגשתי אל הבעלים. "מה פשר הודעת הפיטורים שלי," שאלתי. ראשית הוא הודה לי מאד על הצעת ההתייעלות שתאמה את הלך מחשבתו ואחר כך הוסיף ואמר,

27

שאני עלול להיות "מסוכן" בשבילו. תשובתו הדהימה אותי. ביקשתי שיסביר למה הוא מתכוון. "בפעם הזו הצעת הצעה לטעמי ולטובתי," אמר, "איני יודע מה יהיה טיבה של ההצעה הבאה שתציע לי. אני מזהה שאתה בחור פיקח ואיני רוצה להסתכן עם עובד כמוך. אני מעדיף שניפרד עתה ונישאר ידידים." הייתה בדבריו מחמאה גדולה, אבל באותו רגע התקשיתי להכילה. נאלצתי בעל כורחי לקבל עליי את הפסקת העבודה במפעל ולחפש מקום עבודה חדש. למען האמת, לא התרגזתי ולא התייאשתי, קיבלתי את הצעתו להישאר עמו בידידות ויצאתי מהמפעל בראש מורם. האמנתי שעליי להמשיך הלאה ולהתקדם, ואכן, מצאתי במהרה עבודה במפעל לייצור מכונות לקרטוני אריזה. הייתה זו עבודה מעניינת שהפסקתי לאחר זמן קצר מפני שדודי שמעון (אחי אמי), הזמין אותי לעבוד במפעל ליצור כיסאות עץ שהיה בבעלותו והציע לי תפקיד של מנהל עבודה. העבודה כללה גם טיפול בקשרי המפעל מול הבנקים ועיסוק בבירוקרטיות. התנסות זו הרחיבה את ידיעותיי לתחומים חדשים והועילה לי מאוד בהמשך דרכי המקצועית. בצד הרצון העז שפעם בי להתקדם מקצועית בער בי גם נושא ההתנדבות והרצון להיות חלק משמעותי מהקהילה בה אני חי. כחצי שנה לאחר הגיעי לבואנוס איירס עברה גם משפחתי ממוֹנִיגוֹטֶס לעיר הבירה. אחרי שבֶּרֶה ואני יצאנו ללמוד מחוץ לבית, לא התאפשר להוריי לממן שכר לימוד נוסף. אחיותיי אוּקַה ורִבְקֶה למדו בבית הספר בעיירה, גם הן כמוני כבר זכו ללמוד שש שנים במסגרת הלימודים שהתרחבה. מיום שסיימו את לימודיהן, כל אחת בתורה, עסקו שתיהן בהתנדבות בהגשת סיוע לתלמידים מתקשים בקריאה ובכתיבה. בהיותן בעלות גישה חינוכית טבעית ונטייה ללמד אחרים, הייתה התעסוקה הזאת סוג של "מכינה" לקראת עתידן המקצועי. הכשרתן המקצועית של אחיותיי האהובות החלה כשהוריי עברו לגור בבירה. אוּקַה סיימה את לימודיה בסמינריון לגננות ובמשך שנים רבות, עד יומה האחרון, עסקה בניהול גן ילדים יהודי שמנה מאות זאטוטים. היא נישאה בגיל מאוחר יחסית ולא זכתה להיות אימא בעצמה. רִבְקֶה למדה בסמינריון למורים ולימדה תנ"ך ועברית. היא נישאה והפכה לאם לשתי בנות ויויאנה וסנדרה. גם רִבְקֶה וגם אוּקַה הלכו לעולמן בגיל צעיר יחסית עקב מחלה. האזנה ‒ אחת התמונות העולות בזכרוני בהקשר לדמותן, קשורה לבילוי שהיה חביב עליהן לתסכיתי טלנובלות ברדיו. בימים ההם טרם עידן הטלוויזיה בכל בית, הייתה ההאזנה לרדיו חלק בלתי נפרד מחיינו. עבור אחיותיי הייתה האזנה לטלנובלות סוחטות הדמעות ממש אירוע. הן ישבו ליד הרדיו וחוו את העלילה המשודרת כשהן מלוות אותה בצחוק רם או לחילופין בבכי סוער. כשהזדמן לי להיות נוכח באירוע כזה ולחזות בפרצי הרגש שלהן, לא יכולתי להימנע מתגובה משועשעת. העובדה שהתייחסתי לכל העניין בצחוק, העליבה אותן עד עמקי נשמתן, הן טענו שאני לא מבין עד כמה הדבר נוגע להן ונהגו לומר לי, "נו בטח... לך זה לא כואב."

28

אוקה

ברה

רבקה

29

ציונות הלכה למעשה

30

חזון הציונות שלי אברהם הוסמן, חבר נעוריי היה מעורה בנעשה בבואנוס איירס. כבר בימים הראשונים לשהותי הוא סיפר לי על סניף תנועת הנוער "דרור הבונים" שהיה מיועד לבני נוער יהודים עד גיל שמונה-עשרה ופעל במועדון השכונתי "וִיזָ'ה דֶבּוֹטוֹ". מרכז נוסף שפעל שם והיווה מקום מפגש לצעירים יהודים מעל גיל שמונה-עשרה, נקרא "מרכז נוער יהודי-ציוני למען פלסטין העובדת", הכוונה הייתה לישראל הצעירה. אחרי שביקרתי בקומפלקס השכונתי נשביתי בנעשה שם, די מהר נשאבתי עם חבריי, פרנס (ארנסטו) ואברהם, בפעילויות במקום ובחיי הקהילה. ממשל פרון בארגנטינה אִפשר לאנטישמיות להתפתח, עובדה שאִפשרה לפושעים נאצים רבים שברחו אחרי המלחמה למצוא בארגנטינה מקום מקלט. גם השמועות על הנעשה באירופה חלחלו לאוזנינו עם השנים. ככל שהיה לנו חשוב ליזום פעולות ואירועים נבלמנו פעמים רבות בשל הצקות בלתי פוסקות ואלימוּת מצד גורמים ניאו-נאציים. הם לא בחלו גם בפריצות וגניבות ובאחת ההזדמנויות גנבו את ספר הפרוטוקולים (מישיבות המועדון היהודי השכונתי). ידענו שאין טעם לפנות למשטרה המקומית. האנטישמיות פרצה במקומות רבים עוד קודם למלחמת העולם ובעיקר בערים הגדולות. החוויה הקשה של גילויים אנטישמיים לא הייתה זרה לי. זכרתי את המורה הגרמני הנאצי שלימד אותי בבית הספר המקצועי וכיצד נתן דרור ללשונו בהתבטאויות רוויות שנאה. כאשר פנינו לארגון המנהל של הקהילה היהודית בבקשת עזרה, נאמר לנו שיש רק דבר אחד שניתן לעשות, אבל אחר כך לא יהיה לנו מנוס, אלא לעזוב את המקום ויהיה עלינו להמשיך הלאה לפעול במקום אחר. לא היינו מעורבים בפעולה שביצעו "השליחים" שהגיעו מהארץ בשיתוף אחדים מאנשי מהקהילה. כוונת הפעולה הייתה להרתיע ולגמול באלימות תחת אלימות. באחד הלילות תקפו השליחים קבוצת ניאו-נאצים ובמהלך התקיפה שהתבצעה במגרש נטוש, פצעו כעשרים מהם. הפעולה הייתה דרמטית. בהיוודע תוצאותיה פינינו את הקומפלקס במהירות והתחלנו יחד עם חברים נוספים לחפש כר חדש שיהווה מקום בטוח ומרחב לקידום הרעיון הציוני עבור כל מי שחולק עמנו רעיונות ואידיאלים. בשלב הזה של חיי הרגשתי ש"קיבלתי" על עצמי החלטה לא להרים ידיים עד אשר נשיג את מבוקשנו. רציתי לעסוק במשהו שאינו עיסוק מקצועי, שימלא בחיי תפקיד ערכי ויביא משמעות לי עצמי ולסביבה. אני וחבריי פרנס ואברהם, נדדנו בין השכונות השונות ובדקנו מקומות, בהם בתי כנסת כאפשרות לקיום פעילות ציונית. באחד מהם קיבל אותנו אדם נשוא פנים, הוא שוחח אתנו ארוכות והראה לנו את מבנה בית הכנסת. התלהבנו מאד, אך לבסוף התברר כי הוא משמש בתפקיד הגבאי ואין בידיו סמכות להפקיד את המבנה בידינו. במהלך שיטוטינו הגענו לבית-ספר יהודי בשכונת דֶבּוֹטוֹ ופגשנו את מנהל המוסד, הוא העלה בפנינו ‒ את הצורך למצוא תעסוקה לילדים בסופי השבוע. בהחלטה משותפת ובברכתו הקמנו "קינדר קלוב" מועדון ילדים.

31