מסע החיים של לייבה
חזון הציונות שלי אברהם הוסמן, חבר נעוריי היה מעורה בנעשה בבואנוס איירס. כבר בימים הראשונים לשהותי הוא סיפר לי על סניף תנועת הנוער "דרור הבונים" שהיה מיועד לבני נוער יהודים עד גיל שמונה-עשרה ופעל במועדון השכונתי "וִיזָ'ה דֶבּוֹטוֹ". מרכז נוסף שפעל שם והיווה מקום מפגש לצעירים יהודים מעל גיל שמונה-עשרה, נקרא "מרכז נוער יהודי-ציוני למען פלסטין העובדת", הכוונה הייתה לישראל הצעירה. אחרי שביקרתי בקומפלקס השכונתי נשביתי בנעשה שם, די מהר נשאבתי עם חבריי, פרנס (ארנסטו) ואברהם, בפעילויות במקום ובחיי הקהילה. ממשל פרון בארגנטינה אִפשר לאנטישמיות להתפתח, עובדה שאִפשרה לפושעים נאצים רבים שברחו אחרי המלחמה למצוא בארגנטינה מקום מקלט. גם השמועות על הנעשה באירופה חלחלו לאוזנינו עם השנים. ככל שהיה לנו חשוב ליזום פעולות ואירועים נבלמנו פעמים רבות בשל הצקות בלתי פוסקות ואלימוּת מצד גורמים ניאו-נאציים. הם לא בחלו גם בפריצות וגניבות ובאחת ההזדמנויות גנבו את ספר הפרוטוקולים (מישיבות המועדון היהודי השכונתי). ידענו שאין טעם לפנות למשטרה המקומית. האנטישמיות פרצה במקומות רבים עוד קודם למלחמת העולם ובעיקר בערים הגדולות. החוויה הקשה של גילויים אנטישמיים לא הייתה זרה לי. זכרתי את המורה הגרמני הנאצי שלימד אותי בבית הספר המקצועי וכיצד נתן דרור ללשונו בהתבטאויות רוויות שנאה. כאשר פנינו לארגון המנהל של הקהילה היהודית בבקשת עזרה, נאמר לנו שיש רק דבר אחד שניתן לעשות, אבל אחר כך לא יהיה לנו מנוס, אלא לעזוב את המקום ויהיה עלינו להמשיך הלאה לפעול במקום אחר. לא היינו מעורבים בפעולה שביצעו "השליחים" שהגיעו מהארץ בשיתוף אחדים מאנשי מהקהילה. כוונת הפעולה הייתה להרתיע ולגמול באלימות תחת אלימות. באחד הלילות תקפו השליחים קבוצת ניאו-נאצים ובמהלך התקיפה שהתבצעה במגרש נטוש, פצעו כעשרים מהם. הפעולה הייתה דרמטית. בהיוודע תוצאותיה פינינו את הקומפלקס במהירות והתחלנו יחד עם חברים נוספים לחפש כר חדש שיהווה מקום בטוח ומרחב לקידום הרעיון הציוני עבור כל מי שחולק עמנו רעיונות ואידיאלים. בשלב הזה של חיי הרגשתי ש"קיבלתי" על עצמי החלטה לא להרים ידיים עד אשר נשיג את מבוקשנו. רציתי לעסוק במשהו שאינו עיסוק מקצועי, שימלא בחיי תפקיד ערכי ויביא משמעות לי עצמי ולסביבה. אני וחבריי פרנס ואברהם, נדדנו בין השכונות השונות ובדקנו מקומות, בהם בתי כנסת כאפשרות לקיום פעילות ציונית. באחד מהם קיבל אותנו אדם נשוא פנים, הוא שוחח אתנו ארוכות והראה לנו את מבנה בית הכנסת. התלהבנו מאד, אך לבסוף התברר כי הוא משמש בתפקיד הגבאי ואין בידיו סמכות להפקיד את המבנה בידינו. במהלך שיטוטינו הגענו לבית-ספר יהודי בשכונת דֶבּוֹטוֹ ופגשנו את מנהל המוסד, הוא העלה בפנינו ‒ את הצורך למצוא תעסוקה לילדים בסופי השבוע. בהחלטה משותפת ובברכתו הקמנו "קינדר קלוב" מועדון ילדים.
31
Made with FlippingBook Learn more on our blog