מסע החיים של לייבה
המעבר לשדרות עזבנו את הקיבוץ ועברנו להתגורר בעיירה שדרות.
במפעל הקמח עבדו בתפוקה מלאה בחודשי הקציר. יבול האספסת הטרי הגיע ישירות מהשדות ועבר תהליך ממוכן לייצור קמח לפני שאוחסן בממגורות. בתקופה זו עסקנו בתחזוקה השוטפת של המיכון. בתקופת "היובש" הוקדשה העבודה לפירוק המכונות, טיפול ותיקונים ובכלל זה היו גם הטרקטורים. במקביל לעבודה זו, עבדתי כיומיים בשבוע במפעל "עוף קור", כל היבט אפשרי של נושא המיכון היה תחת אחריותי. גם כאן כמו תמיד ניסיתי לייעל ולשפר ככל האפשר, כך נפתחו לפניי עוד דלתות בתחום המקצועי, שהובילו להיותי שותף בתכנון והקמת מפעלים רבים במועצה האזורית שער הנגב. הפכתי להיות כתובת לכל דבר מקטן ועד גדול, שהיה קשור לתכנון וביצוע מא' ועד ת'. בשלב כלשהו התקבלה החלטה לסגור את מפעל האספסת ולהקים במקומו מכבסה אזורית. הייתי מעורב בשלבי ההקמה של הפרויקט משום שהמהנדס טעה בחישובים וכל הבנייה שתוכננה הייתה שגויה, מצאתי את עצמי פותר בעיות חדשות לבקרים וזכיתי להערכה רבה. מי שהיה מנהל האחזקה במפעל האספסת יועד לתפקיד מנהל האחזקה במכבסה. יום לפני מועד הפתיחה המתוכנן התגלע חיכוך רציני בינו לבין ההנהלה, והלה החליט לעזוב. הייתי הכתובת המתבקשת להחליפו, אף שלא היה לי שמץ של ידע בנושא, נעתרתי להצעה. לא התניתי תנאים ולא ביקשתי תוספת שכר, הייתי בעננים עם זיק בעיניים ושמחה בלב על האתגר שעומד בפניי. נהגתי להשכים קום ולהגיע למכבסה, לפרק את המכונות על חלקיהן וללמוד דרך הידיים את סודות התפעול. נעשיתי מומחה בתחום דודי קיטור ובמיכון של מכבסות. בשכונה שלנו התגוררו הפקידים שהחזיקו במשרות ניהול בשדרות וגם ראש המועצה היה שכן קרוב. הבית שלנו היה בית שוקק חיים, מלא בחברים ובעשייה ושימש כמקום מפגש להתכנסויות ודיונים שונים. ישבנו על הדשא בחצר המטופחת ועסקנו בחיי הקהילה בה כולם היו מעורבים, ניסינו לפתור בעיות ולשפר את איכות החיים ברבדים ובמישורים שונים, אפילו על סגנון הסרטים שיוקרנו אחת לשבוע היו דיונים. באותם ימים נהגו להעלות באמפיתיאטרון (שגם על שלבי בנייתו והתקנת המסך הייתי אחראי) מופעים והצגות. בערבים כשהלכנו לאמפיתיאטרון, נשאר אחד מאתנו בתורנות שמירה על הילדים שנשארו ללון בבית. התורן עבר בין הבתים, הקשיב לרחשי השינה והיה אם נשמע מאחד הבתים קול בכי, הזעיק את ההורים. הייתה לכולנו תחושה נהדרת של שייכות וקִרבה לקהילה. נולדה בתנו ענת. שנה לאחר לידתה של ענת נקראתי לשרת בצה"ל. עברתי 1959 בחודש ספטמבר תהליך גיוס וטירונות במחנה שמונים ולאחר מכן צוּוָתִּי לחיל הנדסה ועברתי קורס ביחידה לגילוי מוקשים. השירות שלי כאדם מבוגר בעל משפחה היה שירות מקוצר. כעבור חודש וחצי השתחררתי וחזרתי הביתה. היו לנו חיי משפחה ועבודה, חיי חברה ועשייה חברתית. סוניה ואני עבדנו קשה, אני הייתי בעיקר מחוץ לבית, טיפוח הבית וגידול הבנות היו נתונים באחריותה. לסוניה היו ידי זהב, היא הייתה מוכשרת מלידה לעבודות תפירה וסריגה וידיה הפליאו עשות מכל גזיר בד או סליל צמר. הבנות היו לבושות בבגדים יפיפיים מעשה ידיה וזכו למחמאות מכל רואיהן. גם היום אני רואה אותן לנגד עיניי, ילדות קטנות לבושות בשמלות סריג, הולכות יד ביד על השביל ופניהן מחייכות... כאילו היה זה רק אתמול. טליה וענת הלכו לגן ילדים בקיבוץ גבים משום שהגן בשדרות לא פעל בשעות הצהריים ולגן בקיבוץ
52
Made with FlippingBook Learn more on our blog